יום רביעי, 5 באפריל 2017

כמה כיף להיות מו"ל, או: איך קוראים לאנשים שחיים מתחת לכיפה?

אני מוצא שישנם יתרונות אחדים להיותי מו"ל: אני מקבל לקריאה מוקדמת הרבה ספרים טובים, חודשים אחדים לפני שהם יוצאים לאור, כדי להחליט אם אני מעונין לרכוש את זכויות התירגום שלהם. אני זוכה לשוחח עם סופרים, שאת חלקם אני מעריץ, שיחות קצת יותר ארוכות ומשמעותיות מאשר, "היי, אני מעריץ שלך." ואני זוכה לעבוד עם אנשים יצירתיים במיוחד, ואני מתכוון למתרגמים.

תירגום, כך נדמה לרבים, הוא משהו קל, ממש כמו לחלק עצות לכדורגלן, בעוד אנחנו יושבים לבטח על כורסת הטלויזיה. "מה?! איך הוא החמיץ?! אפילו אני הייתי מבקיע מהמצב הזה!" אבל כל מי שינסה לתרגם ספר שלם, או פרק, או אפילו סיפור קצר, יגלה עד מהרה שתירגום הוא אמנם הרבה דברים, אבל "קל" איננו אחד מהם.

כשקראתי לראשונה את זירובוקסר, ספר הנוער החדש שיוצא לאור השבוע, נתקלתי במילה Domies, והיה די ברור מההקשר כי זו מילת גנאי. הנחתי כי מדובר בשיבוש של המילה Dummies, אולי כלעג לאנשי מאדים אליהם התייחסה הקריאה, אולי כי ככה מדברים בעתיד, ובכל מקרה מכיוון שמטרתי היתה לבחון את הספר בכללותו, לא התעכבתי ומיהרתי הלאה. רק בהמשך התברר כי זו אכן מילת גנאי, אך מקורה במילה Dome, והיא מתייחסת לאנשים שחיים מתחת לכיפה. אז איך קוראים לאנשים שחיים מתחת לכיפה?

אלו בדיוק הרגעים שבהם אני שמח שאינני מתרגם, ואני שמח כפליים שאני עובד עם מתרגמת מקצועית מהשורה הראשונה. בשלב הזה אני אפנה את הבמה לחמוטל ילין, המתרגמת של זירובוקסר, שתרגמה עבורי כבר למעלה מתריסר ספרים, כדי שהיא תספר על הבחירות התרגומיות שהיו יחודיות לספר זה. בהזדמנות זו, אני גם שמח להציג את הכריכה של הספר.

זירובוקסר. עיצוב כריכה: דנה ציביאק


אחד האתגרים הגדולים, וההנאות הגדולות, בתרגום ספרי מדע בדיוני הוא הצורך לתרגם מילים מומצאות או כאלה שנעשה בהן שימוש שונה מהרגיל. זירובוקסר סיפק לי הרבה אתגרים (והנאות) שכאלה, בהיותו ספר שמתרחש בעתיד ובחלל ועוסק בענף ספורט שאולי מזכיר במידה מסוימת את ה-MMA של ימינו אך אינו קיים בעולמנו.

להלן פירוט של כמה מהמילים והביטויים המיוחדים בספר והסברים לשיקולים שהנחו אותי בתרגומם.

אנשים:
מאדימאים – Martaians
מילה נפוצה מאוד באנגלית, אבל בעברית נהוג לתרגמה בעיקר כ"אנשי מאדים" וזה לא התאים בעיניי לספר הזה, שבו המתיישבים במאדים חשובים כל-כך והם חלק אינטגרלי כל-כך מהעולם המתואר. בהתחלה קראתי להם מאדימים (על משקל אנגלים, גרמנים וכו') ובעצתה של עורכת התרגום חמוטל לוין שינינו את זה למאדימאים (על משקל אמריקאים, אירופאיים, אפריקאיים וכו').

כיפאים – Domies
כינוי מזלזל למאדימאים. מקורו בעובדה שמאדימאים גרים בערים מכוסות כיפה שבתוכן תנאי המחייה מתאימים להם.

טראנים – Terrans
אנשי כדור הארץ. במקרה הזה תעתקתי ולא תרגמתי כי גם במקור השורש הוא לא אנגלי אלא לטיני (terra). אם היו קוראים להם Eartheans או משהו דומה הייתי כנראה בוחרת לתרגם ולא לתעתק.

גלובניק – planet rat
כינוי מזלזל לאנשי כדור הארץ. הרגשתי שלא יהיה נכון להיצמד כאן יותר מדי למקור מכמה סיבות. קודם כול, בעברית הרבה פחות נהוג להתייחס לכדור הארץ כאל "הפלנטה". שנית, רציתי כינוי שיתגלגל על הלשון ושאפשר יהיה לשחק בו במופעים השונים (למשל, להשתמש בו כתואר כשמדובר על a plant rat job). בחרתי במילה גלובניק בגלל הקונוטציות שהיא יצרה אצלי גם בעברית וגם באנגלית – ג'ובניק, slob, blob. ליתר ביטחון שאלתי כמה מסובביי מה הם חושבים כשהם שומעים את המילה הזאת ונוכחתי שהם מזהים שהיא מתייחסת לאדם ושהיא אינה חיובית.


לחימה:
מלבד המילים שבאות מעולם ה-MMA של זמננו (שהציבו גם הן אתגרים לא מעטים בגלל המתח בין הרצון להשתמש במונחים המקובלים לרצון שהספר יהיה נגיש גם למי שלא מכיר את התחום), היו כמה מילים שדרשו תרגום ספציפי מיוחד לספר.

השתגרות – launching (ובפועל: השתגר)
קפיצה מכוונת ומהירה מקיר זירת הזירובוקסינג. המילה נפוצה באנגלית אבל לא בהקשר הזה אלא יותר בהקשר של שיגור טילים, התחלת פרויקטים וכו'. לקחתי שורש שקיים בבניין פיעל והשתמשתי בו בבניין התפעל כדי לתת לו את הניחוח המיוחד ואת המשמעות המדויקת יותר.

התנתרות – bouncing (וכפועל: התנתר)
חזרה מהירה מהטחה (מכוונת או לא מכוונת) בקיר הזירה. באנגלית bounce זה פועל שדי מסביר את עצמו ובעצם לא מיוחד לספר או לזירובוקסינג. במהלך רוב הספר פשוט כתבתי "קפץ במהירות" וכו', אבל לא הייתי מרוצה. הרעיון להשתמש ב"התנתרות" היה של אחי עמנואל ילין, שהיה גם היועץ הטכני של הספר לענייני פיזיקה, והתקבל אצלי בשמחה. גם כאן המיוחד הוא לקיחת שורש שמשמש בבניין פיעל ושימוש בו בבניין התפעל.

תרחיף אותו – make him float
באנגלית אין כאן שימוש במילה מיוחדת, אבל השתמשתי בתכונות של העברית כדי להביא לידי ביטוי את הניחוח המיוחד של הספר, שלפעמים הלך לאיבוד בתרגום ביטויים אחרים, וכדי להימנע מהמבנה "לגרום ל-X" שהוא מאוד תרגומי ביסודו. גם כאן הסוד היה שימוש בבניין שבו לרוב לא משתמשים בשורש הזה – הפעיל במקום פיעל.

טכנולוגיה:
עלעל – thinscreen
מכשיר דמוי לפטופ / סמארטפון. באנגלית המילה לא מיוחדת ודי מסבירה את עצמה, אבל העובדה שהיא מילה אחת מצביעה על טכנולוגיה חדישה שלא קיימת בזמננו אבל נפוצה בעולם של הספר. אם הייתי משתמשת סתם ב"מסך דק" הרושם הזה היה עלול שלא לעבור (זאת נוסף להיותו מסורבל בתור שם, שהרבה פעמים מופיע בלוויית תואר). המילה "עלעל" נבחרה כי היא מעבירה הן את הקוטן והן את הדקיקות של המכשיר.

סיסטמנט – systemnet
האינטרנט של העולם המתואר בספר – לא סתם כלל-עולמי אלא כלל-יקומי. היה ברור לי שאני לא מתרגמת אלא מתעתקת כי זה אמור להישמע כמו אינטרנט.

מסלולית – cycler
חללית שמקיפה את המסלול. רעיון נוסף היה "מעגלית", אבל אחרי מחשבה נוספת והתייעצות עם העורכת והיועץ הטכני הוחלט על מסלולית.

סלנג:
בספר נעשה שימוש רב בשדה הסמנטי של היתוך (fusion) גם בדימויים (במהירות היתוך) וגם בסלנג כמו:

אימא שלי תינתך לגמרי אם היא תמצא אותי - My mom is going to go fusion if she finds me

זה יהיה היתוך מוחלט – Everything would go absolutely fusion

חלול
מסומם. משמש הן כשם עצם, כתרגום ל-vack-head, והן כפועל, כתרגום ל-vaccum-headed או vacked.

טוּף – dust
מילת קריאה שמשמשת את אחת הלוחמות המאדימאיות במקום damn:
טוּף, כמה חם כאן – Dust, it's hot in here
רציתי למצוא משהו משדה סמנטי דומה ככל האפשר למקור (הרבה מהדימויים המאדימאיים קשורים ליובש ולחול) ושיישמע כמו מילת קריאה. בחרתי בטוף כי הוא נשמע כמו אוף. כדי לוודא שאני לא מסתכנת כאן באי דיוק מדעי נועצתי אפילו במהנדס החלל והגאופיזיקאי יואב לנדסמן.

עוד דבר שהשתמשתי בו כדי לפצות על מקומות שבהם נאלצתי לוותר על האווירה המיוחדת (כמו למשל הנטייה הגדולה של הספר להשתמש בהלחמים, שאינם עוברים היטב לעברית) הוא בשימוש  ב"יקום" במקום "עולם" בביטויים כמו "הכי ביקום" במקום "הכי בעולם".
אפילו השמות בספר דרשו תשומת לב מיוחדת והבחירה כיצד לתעתק אותם לא הייתה בכלל מובנת מאליה. חלק גדול משמות הדמויות הן שמות שאינם קיימים או לפחות נפוצים כרגע, אבל חלקם הם דווקא שמות נפוצים שזכו לאיות שונה. בעברית הרבה פעמים היה קשה לשמר את ההבדלים האלה (Polly במקום Pauly, Fillip במקום (Phillip, אבל בכל מקום שיכולתי השתדלתי לשמר אותם כדי להעביר את התחושה החצי-זרה, של עולם שמבוסס במידה רבה על עולמנו אבל הספיק להתפתח ולהשתנות מאז, מה שניכר גם בהתפתחות האיות.

ועוד דבר אחרון – בספר מסופר על חברת תובלה בשם Interplan Freight ודגדג לי נורא לתרגם את שם החברה ל"משא בין כוכבים", אבל עם כל הפיתוי לחדש ולהתחכם, מתרגם טוב צריך גם לדעת להתאפק.



וכאמור, הספר יוצא לאור השבוע, ואת הפרק הראשון בספר ניתן לקרוא כאן.

ואם התעורר בכם החשק לקרוא את הספר, אתם יכולים לרכוש אותו כאן.

בימים הקרובים יצא הספר גם במהדורה אלקטרונית.

חג שמח.

יום חמישי, 23 במרץ 2017

אביר של קיץ - פרק ראשון

בחודש הבא יצא לאור הספר הרביעי בסדרת תיקי דרזדן, "אביר של קיץ", ועכשיו אני יכול לומר כי הסדרה באמת מתחילה ...

את הרעיון להוציא לאור את הסדרה אני חב לוורד טוכטרמן, שבכל פעם שדיברנו, יעצה לי לקרוא את הספרים ולהוציא אותם לאור. ואני משתמש במילה "יעצה" במובן רחב ויצירתי.
לאחר שהשתכנעתי, היה לי ברור שהיא זו שתאלץ לתרגם אותם, כי כך היא כתבה בפייסבוק ב-2013, בעת שקראה את הספר השני בסדרה, "ירח של שוטים", ולפני שהיא שיערה כי אקבל את עצותיה:


Hexenwolves. Werewolves. Lycanthropes. Loup-garou. And a wolf-to-human shapeshifter to boot. Wtf.


אח, מה רב האושר שאני לא צריכה לתרגם את זה.



וכך היא כתבה ב-2015, כאשר האמת נקשה בדלת:


אז, כן. חה חה, ורד של העבר. חה חה, אמרתי.


כן. עבודתו של המו"ל היא לעיתים משעשעת.

את הספר הראשון בסדרה, "חזית סערה" הוצאתי לאור, למרות שהוא כבר הופיע בעברית אי-אז, בהוצאה אחרת, שאיננה קיימת עוד, וכיום ניתן להשיג אותו, אם בכלל, רק בחנויות יד שניה. 
ובמשך כל הזמן הזה, כולם אמרו, שהספרים משתפרים והסדרה צוברת תאוצה - החל מהספר הרביעי.

אז הנה הוא מגיע. הספר הרביעי.
אני שמח לפרסם את הפרק הראשון מתוך הספר.

תרגום: ורד טוכטרמן.
עריכה: חמוטל לוין.


אביר של קיץ
הספר הרביעי בסדרת תיקי דרזדן
ג'ים בוצ'ר

פרק ראשון


ירד גשם של קרפדות ביום שבו המועצה הלבנה הגיעה העירה.
יצאתי מהחיפושית הכחולה, הפולקסווגן הישנה והחבוטה שלי, וצמצמתי עיניים מול שמש אמצע הקיץ. פארק לייק מדו שוכן קצת דרומה מהלופ, אזור העסקים של שיקגו, מרחק ריצה ארוכה מגדות אגם מישיגן. גם בחום כמו שנחת עלינו בזמן האחרון, הפארק מלא אנשים בדרך כלל. היום הוא היה נטוש מלבד קשישה עם עגלת קניות ומעיל ארוך שהתנודדה על פני הפארק. עדיין לא הגיעה שעת צהריים, והטרנינג וחולצת הטריקו שלי היו חמים מדי למזג האוויר.
הסתכלתי לרגע על פני הפארק בעיניים מצומצמות, התקדמתי כמה צעדים על הדשא ונפגעתי בראש ממשהו לח ורכרוכי.
נרתעתי וטפחתי על שערי. משהו קטן נפל על פני פניי אל הקרקע לצד רגליי. קרפדה. לא גדולה ביחס לקרפדה – היא יכלה בקלות לשבת על כף ידי. היא קרטעה כמה רגעים אחרי שפגעה בקרקע, ואז פלטה קרקור מטושטש והתחילה לדלג בשיכרון לדרכה.
הסתכלתי סביבי וראיתי עוד קרפדות על הקרקע. הרבה קרפדות. קול הקרקור שלהן גבר ככל שהתקדמתי אל תוך הפארק. בעודי צופה, עוד כמה דו-חיים צנחו מהשמיים, כאילו הכל-יכול הפיל אותן דרך פיר כביסה. קרפדות דילגו בכל מקום. הן לא כיסו את הקרקע כשטיח, אבל אי אפשר היה להחמיץ אותן. בכל רגע או שניים הייתי שומע את קול החבטה של נחיתתה של עוד אחת. קולו הקרקור שלהן קצת הזכירו את קול הפטפוט של חדר הומה אדם.
"מוזר, אה?" אמר קול להוט. הרמתי מבט וראיתי גבר נמוך צעיר בעל כתפיים רחבות והליכה בטוחה מתקדם אליי. בילי איש-הזאב לבש מכנסי טרנינג וחולצת טריקו שחורה פשוטה. לפני שנה בערך הבגדים היו מסתירים את עשרים עד עשרים וחמישה הקילוגרמים העודפים שהיו עליו. עכשיו הם הסתירו את כל השרירים שבהם המיר אותם. הוא הושיט יד בחיוך. "מה אמרתי לך, הארי?"
"בילי", השבתי. הוא לחץ בכוח את כף ידי. או שפשוט הוא היה הרבה יותר חזק. "איך עסקי הזאבוּת?"
"נהיים מעניינים", הוא אמר. "נתקלנו בהרבה דברים מוזרים בזמן האחרון בסיורים שלנו. כמו זה", הוא החווה על פני הפארק. עוד קרפדה צנחה מהשמיים במרחק צעדים ספורים. "לכן קראנו למכשף".
סיורים. בשם כל הוויגילנטים, באטמן. "מישהו מהנורמלים היה כאן?"
"לא, חוץ מכמה אנשי מטאורולוגיה מהאוניברסיטה. הם אמרו שיש טורנדו בלואיזיאנה או משהו, שהסערות בטח העיפו את הקרפדות הנה".
נחרתי. "אפשר היה לחשוב שיהיה קל יותר לבלוע 'זה קסם' מאשר את זה".
בילי גיחך. "אל תדאג. אני בטוח שבתוך לא הרבה זמן יגיע מישהו ויכריז שזאת סתם מתיחה".
"אהא". הסתובבתי אל החיפושית, פתחתי את תא המטען הקדמי וחיטטתי בתוכו. הוצאתי תרמיל ניילון וחילצתי ממנו שני שקיקי בד. זרקתי אחד לבילי. "תפוס איזה שתי קרפדות וזרוק אותן פנימה בשבילי".
הוא תפס את השקיק וקימט את מצחו. "למה?"
"כדי שאני אוכל לוודא שהן אמיתיות".
בילי זקר גבות. "אתה חושב שהן לא?"
הסתכלתי בו בצמצום עיניים. "שמע, בילי, פשוט תעשה את זה. לא ישנתי, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה אכלתי ארוחה חמה, ויש לי הרבה לעשות עד הלילה".
"אבל למה שלא יהיו אמיתיות? הן נראות אמיתיות".
פלטתי נשיפה והתאמצתי לא להתרגז. היית קצר רוח בזמן האחרון. "הן יכולות להיראות אמיתיות בראייה ובמישוש, אבל יכול להיות שהן רק מבנים מלאכותיים. שנוצרו מחומר הלעולם-לא והונפשו בקסם. אני מקווה שזה המצב".
"למה?"
"כי אז זה יגיד רק שאיזה בן-פיות השתעמם ועשה תרגיל. הם עושים את זה לפעמים".
"בסדר. אבל אם הן אמיתיות?"
"אם הן אמיתיות, זה אומר שמשהו ירד מהפסים".
"איזה סוג של ירידה מהפסים?"
"הסוג הרציני. חורים במרקם המציאות".
"וזה יהיה רע?"
בחנתי אותו. "כן, בילי. זה יהיה רע. זה יאמר שמשהו גדול קורה".
"אבל מה אם – "
איבדתי את הסבלנות. "אין לי זמן או חשק לתת שיעורים פרטיים היום. סתום כבר את הפה".
הוא הרים יד במחוות פיוס. "טוב, בסדר. מה שתגיד". הוא התאים את צעדיו לצעדיי והתחיל להרים קרפדות תוך כדי חציית הפארק. "אז, אה, טוב לראות אותך, הארי. אני והחבורה שאלנו את עצמנו אם תרצה לבוא בסוף השבוע, להיפגש קצת עם בני אדם".
הרמתי קרפדה משלי ובחנתי אותו בחשדנות. "ולעשות מה?"
הוא גיחך אליי. "לשחק ארקאנוֹס. הקמפיין נהיה ממש כיף".
משחקי תפקידים. השמעתי קול חד-הברתי. הגברת הזקנה עם עגלת הקניות טיילה לה לידנו וגלגלי העגלה חרקו והתנודדו.
"ברצינות, זה נהדר", הוא התעקש. "אנחנו מסתערים על המצודה של לורד מאלוקיו, אלא שאנחנו צריכים לעשות את זה במסווה באמצע הלילה, כדי שמועצת האמת לא תדע מי הוויגילנטים שהפילו אותו. יש קסמים ושדים ודרקונים והכול. מעניין אותך?"
"יותר מדי דומה לעבודה".
בילי פלט נחרה. "הארי, תראה, אני יודע שכל העסק הזה עם מלחמת הערפדים עושה אותך עצבני. וקוטר. אבל אתה שורץ במרתף שלך יותר מדי בזמן האחרון".
"איזו מלחמת ערפדים?"
בילי גלגל עיניים. "השמועות מתפשטות, הארי. אני יודע שהחצר האדומה של הערפדים הכריזה מלחמה על המכשפים אחרי ששרפת את המקום של ביאנקה בסתיו. אני יודע שהם ניסו להרוג אותך כמה פעמים מאז. אני אפילו יודע שהמועצה הלבנה של המכשפים מגיעה העירה מתישהו בקרוב כדי להחליט מה לעשות".
הסתכלתי בו בזעף. "איזו מועצה לבנה?"
הוא נאנח. "זאת לא תקופה טובה בשבילך להפוך למתבודד, הארי. זאת אומרת, תסתכל על עצמך. מתי התגלחת בפעם האחרונה? או התקלחת? או הסתפרת? או יצאת לעשות כביסה?"
הרמתי יד וגירדתי את זיפי הזקן הגסים שעל פניי. "יצאתי. יצאתי הרבה פעמים".
בילי תפס עוד קרפדה. "מתי למשל?"
"הלכתי למשחק הפוטבול ההוא איתך ועם האלפות".
הוא נחר. "כן. בינואר, דרזדן. עכשיו יוני". בילי הרים מבט אל פניי וקימט את מצחו. "אנשים דואגים לך. כלומר, אני יודע שאתה עובד על איזה פרויקט או משהו. אבל הלוק הזה של איש הפרא המוזנח זה פשוט לא אתה".
רכנתי והרמתי קרפדה. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר".
"אני יודע יותר ממה שנדמה לך", הוא אמר. "זה בגלל סוזן, נכון? משהו קרה לה בסתיו. משהו שאתה מנסה לתקן. אולי משהו שהערפדים עשו. זאת הסיבה שהיא עזבה את העיר".
עצמתי עיניים והתאמצתי לא למעוך את הקרפדה בכף היד. "רד מהנושא".
בילי נעמד בעקשנות והבליט את סנטרו כלפיי. "לא, הארי. לעזאזל, אתה נעלם מעל פני האדמה, אתה בקושי מגיע למשרד שלך, לא עונה לטלפון והרבה פעמים גם לא פותח את הדלת. אנחנו חברים שלך, ואנחנו דואגים לך".
"אני בסדר", אמרתי.
"אתה שקרן מחורבן. על פי השמועה האדומים מביאים העירה עוד שרירים. שהם מציעים למעריצים שלהם ערפדות מלאה אם מישהו מהם יחסל אותך".
"שאול ושבר", מלמלתי. ראשי התחיל לכאוב.
"זה לא זמן טוב להיות בחוץ לבד. אפילו בשעות היום".
"אני לא צריך שמרטף, בילי".
"הארי, אני מכיר אותך יותר טוב מרוב האנשים. אני יודע שאתה יכול לעשות דברים שאנשים אחרים לא יכולים – אבל זה לא עושה ממך סופרמן. כולם צריכים עזרה לפעמים".
"לא אני. לא עכשיו". דחפתי את הקרפדה לשק והרמתי עוד אחת. "אין לי זמן לזה".
"אה, זה מזכיר לי". בילי הוציא דף נייר מקופל מכיס הטרנינג שלו וקראה אותו. "יש לך פגישה עם לקוח בשלוש".
מצמצתי אליו. "מה?"
"קפצתי למשרד שלך ובדקתי את ההודעות שלך. איזו גברת סומרסט ניסתה להשיג אותך, אז התקשרתי אליה וקבעתי לך פגישה".
הרגשתי שאני מתרגז שוב. "מה עשית?"
הבעת פניו נהייתה עצבנית. "בדקתי גם את הדואר שלך. בעל הבית של המשרד השאיר לך הודעת פינוי. אם לא תשלם לו בתוך שבוע, הוא יעיף אותך".
מה לעזאזל נותן לך זכות לחטט לי במשרד, בילי? או להתקשר ללקוחות שלי?"
הוא נעמד לפניי והסתכל בי בזעף. נאלצתי להתמקד באפו כדי לא להסתכן במבט בעיניו. "רד מההטפות, הארי. אני חבר שלך, לעזאזל. אתה מתחבא כל הזמן בדירה שלך. אתה צרך להיות שמח שאני עוזר לך להציל את העסק שלך".
"אתה לגמרי צודק שזה העסק המזדיין שלי", ירקתי. הגברת עם עגלת הקניות חגה בשולי שדה הראייה שלי וגלגלי העגלה שלה חרקו כשעברה מאחוריי. "שלי. כלומר, לא העסק שלך".
הוא הבליט את לסתו. "בסדר. מה דעתך שפשוט תזחל בחזרה למערה שלך עד שיפנו אותך גם משם?" הוא פרש ידיים. "אלוהים, בנאדם. אני לא צריך להיות מכשף כדי לראות כשמישהו בצלילה למטה. כואב לך. אתה צריך עזרה".
נעצתי אצבע בחזהו. "לא, בילי. אני לא צריך עוד עזרה. אני לא צריך להיות שמרטף של חבורת ילדים שחושבים שאם הם למדו טריק אחד הם מוכנים להיות ג'ון וויין עם ניבים וזנב. אני לא צריך לדאוג שהערפדים יתייחסו לאנשים שסביבי כאל מטרות ברגע שהם לא יצליחו להגיע אליי. אני לא צריך לפקפק בעצמי כל הזמן, לשאול את עצמי מי עוד ייפגע כי אני פישלתי". הושטתי יד למטה, חטפתי קרפדה וחטפתי את שקיק הבד מידיו של בילי כשהתרוממתי. "אני לא צריך אותך".
באופן טבעי, ניסיון ההתנקשות התרחש בדיוק אז.
הוא לא היה מתוחכם, ביחס למקובל בניסיונות התנקשות. מנוע הרעים וטנדר קומפקטי שחור קפץ על שפת המדרכה אל תוך הפארק במרחק חמישים מטרים. הוא התנודד ונטה לצד אחד וצמיגיו חפרו תלמים בעשב המיובש מהשמש. שני גברים נאחזו במעקה בחלק האחורי של הטנדר. הם היו לבושים בשחור מלא, כולל משקפי שמש שחורים על מסכות סקי שחורות, עם רובים תואמים – כלי נשק אוטומטיים במסורת המיני-עוזי.
"זוז אחורה!" צעקתי. בידי הימנית, תפסתי את בילי ודחפתי אותו מאחוריי. בשמאלית שחררתי בניעור את הצמיד על פרק ידי, שעליו תלויה שורה של מגנים זעירים, בסגנון ימי-הביניים. הרמתי את ידי השמאלית אל הטנדר, אזרתי את רצוני ומיקדתי אותו באמצעות הצמיד לחצי-כדור פתאומי, שקוף, נוצץ שהתפרש ביני לבין הטנדר המתקרב.
הטנדר נעצר בחריקה. שני הרובאים לא חיכו שייעצר לגמרי. בכל משמעת האש של ניצב בסרט פעולה, הם כיוונו את כלי הנשק שלהם פחות או יותר אליי ורוקנו את המחסניות שלהם בפרץ רועם אחד.
ניצוצות ניתזו מהמגן לפניי, וקליעים ייללו ורחשו בכל הכיוונים כשחזרו ממנו. הצמיד שלי התחמם במידה לא נוחה בתוך שנייה או שתיים כשהאנרגיה של המגן העמיסה על המוקד עד גבולותיו. ניסיתי לכוון את המגן בזווית כזאת שתסיט את היריות למעלה אל האוויר ככל האפשר. רק אלוהים יודע לאן הולכים כל הקליעים האלה – רק קיוויתי שהם לא יפגעו במכונית קרובה או עובר אורח אחר.
הרובים השמיעו נקישה של מחסנית ריקה. בתנועות עוויתיות, לא מקצועיות, שני הרובאים התחילו לטעון מחדש.
"הארי!" צעק בילי.
"לא עכשיו!"
"אבל – "
הנמכתי את המגן והרמתי את ידי הימנית – הצד שמקרין אנרגיה. טבעת הכסף שענדתי על אצבעי כושפה כך שתאגור קצת אנרגיה קינטית עם כל תנועה של היד. לא השתמשתי בטבעת כבר חודשים, והיא החזיקה בומבה של עוצמה – ברמה שלא העזתי להשתמש בה על הרובאים. כל כך הרבה כוח עלול להרוג אחד מהם, וזה למעשה יהיה כמו לתת להם למלא אותי בכדורים. רק יידרש לזה קצת יותר זמן להשפיע. המועצה הלבנה לא מתייחסת בחביבות לאיש שמפר את חוק הקסם הראשון: לא תרצח. הצלחתי להחליק את זה פעם אחת על סעיף טכני, אבל זה לא יקרה שוב.
חרקתי בשיניי, כיוונתי ממש לצדם האחד של הרובאים, והפעלתי את הטבעת. כוח גס, בלתי נראה אבל מוחשי, הצליף דרך האוויר ופגע ברובאי הראשון במכה שטחית בפלג גופו העליון. הרובה האוטומטי שלו הוטח בחזהו, והפגיעה תלשה את משקפי השמש מעל ראשו וריטשה קרעים מבגדיו בזמן שהעיפה אותו לאחור אל מחוץ לטנדר, שם נחת אי-שם על הקרקע מעברו האחר.
הרובאי השני ספג פחות מהמכה. החלק שכן פגע בו הלם בכתפו ובראשו. הוא לא איבד את הרובה אבל כן את המשקפיים, והם לקחו איתם את מסכת הסקי וגילו שהוא נער לא מרשים למראה שלא ייתכן שהיה מספיק מבוגר כדי להצביע. הוא מצמץ מול האור הפתאומי ואז חזר לטעון בידיים רועדות.
"ילדים", נהמתי והרמתי שוב את המגן. "הם שולחים ילדים לתקוף אותי. שאול ושבר".
ואז משהו גרם לשערות שבעורפי לנסות להרים אותי מעל הקרקע. בזמן שהנער עם הרובה התחיל לירות שוב, העפתי מבט מעבר לכתפי.
הזקנה עם עגלת הקניות נעצרה אולי חמישה מטרים מאחוריי. ראיתי עכשיו היא לא זקנה כמו שחשבתי. קלטתי הבזק של עיניים כהות, צוננות מתחת לאיפור המזקין. ידיה היו צעירות וחלקות. מעמקי סל הקניות היא שלפה רובה ציד קצוץ קנה, והניפה אותו לעברי.
קליעים מהאוטומטי המרעים הוטחו במגן שלי, ובקושי הצלחתי להחזיק אותו במקומו. אם הייתי מכוון קסם כלפי התוקפת השלישית, הייתי מאבד את הריכוז וביחד איתו את המגן – וטירון או לא, הרובאים שעל הטנדר ריסס סביבו מספיק עופרת כדי שבמוקדם או במאוחר לא יחטיא.
מצד שני, אם המתנקשת במסווה תקבל הזדמנות לירות ברובה הציד ההוא ממרחק חמישה מטרים, איש לא יטרח לקחת אותי לבית החולים. אני אלך ישר לחדר המתים.
קליעים הוטחו במגן שלי, ולא יכולתי לעשות דבר אלא להסתכל בתוקפת השלישית מכוונת את רובה הציד שלה. נדפקתי, וסביר שגם בילי ביחד איתי.
בילי זז. הוא כבר נחלץ מחולצת הטריקו שלו, והיו לו מספיק שרירים כדי שיעלו גלים – שרירים שטוחים, קשים, שרירים של אתלט, לא המבנה המפוסל בקפידה של מרימי משקולות. הוא צלל לפנים, אל האישה עם הרובה הציד, ופשט את מכנסי הטרנינג שלו בעודו באוויר. הוא היה עירום מתחת להם.
הרגשתי בגל הקסם שבילי השתמש אז – חד, מדויק, ממוקד. לא הייתה תחושה של טקס במעשיו, לא הצטברות איטית של כוח שמצטבר עד השחרור. הוא היטשטש תוך כדי תנועה, ובין נשימה אחת לבאה אחריה, בילי-העירום נעלם ובילי-הזאב התנגש בתוקפת, חיה כהת פרווה בגודל של דני ענק, ניביו משספים את היד שלפתה את החלק הקדמי של קת של רובה הציד.
האישה זעקה ומשכה את ידה לאחור כשדם ארגמני על אצבעותיה, והניפה את הרובה על בילי כמו אלה. הוא התפתל וספג את המהלומה בכתפיו, ונהמה התפרצה מתוכו. הוא התנפל על ידה האחרת של האישה, מהר מכפי שיכולתי לראות בקלות, והרובה נפל על הקרקע.
האישה צרחה שוב ומשכה את ידה לאחור.
היא לא הייתה אנושית.
ידיה נמתחו והתארכו, וכך גם כתפיה ולסתה. ציפורניה נהיו טפרים מכוערים, מחוספסים, והיא הורידה אותם על בילי ופגעה בו לרוחב הלסת, והפעם הניבה צווחת כאב מעורבת בנהמה. הוא התגלגל הצידה והתרומם על רגליו, וחג כדי לאלץ את היצור-האישה לסגת לכיווני.
לרובאי בטנדר שוב נגמרה המחסנית. הורדתי את המגן והסתערתי לפנים בצלילה לתפוס את רובה הציד. התרוממתי כשהוא בידי וצעקתי, "בילי, זוז!"
הזאב זינק הצידה, והאישה הסתובבה בחדות להסתכל בי כשתווי פניה המעוותים זועמים ופיה מזיל ריר סביב ניבים דמויי חטים.
כיוונתי את הרובה אל בטנה ולחצתי על ההדק.
הרובה הרעים ונרתע, והוטח בכוח בכתפי. עשרה גייג', אולי, או קליעים של רובה ציד. האישה התקפלה, פלטה צווחה, כשלה לאחור וצנחה לקרקע. היא לא נשארה על הקרקע לאורך זמן. היא כמעט זינקה בחזרה על רגליה, אדום מרוסס על כל שמלתה הסמרטוטית ופניה עכשיו לגמרי לא אנושיים. היא זינקה על פניי אל הטנדר ועלתה בקפיצה לתא האחורי. הרובאי משך את השותף שלו בחזרה אל תוך הטנדר והנהג לחץ על הגז. הטנדר העיף מעט אדמה לפני שהתחפר, עלה בחזרה בטלטלה אל הכביש והשתלב בחטף בתנועה.
הסתכלתי בעקבותיו לשנייה כשאני מתנשם. הורדתי את רובה הציד, ותוך כדי כך נוכחתי לדעת שהצלחתי איכשהו להמשיך להחזיק בקרפדה שהרמתי בידי השמאלית. היא התפתלה ונאבקה באופן שרמז על כך שאני כמעט מועך אותה, וניסיתי להרפות מאחיזתי בלי לאבד אותה.
הסתובבתי לחפש את בילי. הזאב פסע אל הטרנינג הזרוק שלו, ריצד לרגע, והפך שוב לצעיר העירום. היו שני חתכים ארוכים על פניו, מקבילים ללסת. דם זלג על גרונו ביריעה דקה. הוא הלך בשרירים מתוחים, אבל זה היה הרמז היחיד בהתנהגותו לכאב.
"אתה בסדר?" שאלתי אותו.
הוא הנהן ולבש במהירות את מכנסיו, את החולצה. "כן. מה זה היה, לעזאזל?"
"שדת-קבר", אמרתי לו. "כנראה משבט לָה-שֵז. הם עובדים עם החצר האדומה, והם לא מחבבים אותי במיוחד".
"למה שהם לא יחבבו אותך?"
"עשיתי להם כאב ראש כמה פעמים".
בילי הרים את זווית חולצתו והצמיד אותה אל החתכים בפניו. "לא ציפיתי לטפרים".
"הם ערמומיים כאלה".
"שדת-קבר, אה. היא מתה?"
הנדתי בראשי. "הם כמו ג'וקים. הם מתאוששים מכל דבר בערך. אתה יכול ללכת?"
"כן".
"יופי. בוא נצא מכאן". פנינו אל החיפושית. הרמתי את שק הבד המלא קרפדות בדרך והתחלתי לנער אותן בחזרה אל הקרקע. הנחתי ביחד איתן את הקרפדה שכמעט מעכתי, וניגבתי את ידי על העשב.
בילי צמצם אליי עיניים. "למה אתה משחרר אותן?"
"כי הן אמיתיות".
"איך אתה יודע?"
"זאת שהחזקתי חירבנה לי ביד".
פתחתי לבילי את הדלת של החיפושית הכחולה ונכנסתי מהצד השני. הוצאתי את ערכת העזרה הראשונה מתחת למושב שלי והעברתי לו אותה. בילי הצמיד בד אל פניו והסתכל החוצה אל הקרפדות. "אז זה אומר שהמצב גרוע?"
"כן", אישרתי, "המצב גרוע". שתקתי לרגע, ואז אמרתי, "הצלת את חיי".
הוא משך בכתפיי. הוא לא הסתכל בי.
"אז קבעת את הפגישה לשעה שלוש, נכון? איך קראו לה? סומרסט?"
הוא העיף בי מבט ובלם את החיוך מפיו – אבל לא מעיניו. "כן".
גירדתי את הזקן והנהנתי. "הראש שלי היה במקום אחר בזמן האחרון. אולי כדאי שאני אתנקה קודם".
"יכול להיות רעיון טוב", בילי הסכים.
נאנחתי. "אני אידיוט לפעמים".
בילי צחק. "לפעמים. אתה בן אדם כמו כולנו".
התנעתי את החיפושית. היא התנשפה קצת, אבל שכנעתי אותה להתעורר לחיים.
בדיוק אז משהו פגע במכסה המנוע שלי בחבטה קשה, כבדה. ואז שוב. עוד חבטה כבדה, על הגג.
סחרחורת פשטה בי, בחילה שהופיעה בפתאומיות ובאלימות כאלה עד שלפתּי את ההגה במאמץ פשוט לא להתמוטט. מרחוק שמעתי את בילי שואל אותי אם אני בסדר. לא הייתי בסדר. כוח נע ורחש באוויר בחוץ – הפרעה פראית, כוחות הקסם, הנעים בדרך כלל בדפוסים חלקים ושקטים, התעוררו פתאום למהומה, תוהו מבלבל, מטריף חושים.
ניסיתי להדוף מעליי את התחושות ונאבקתי לפקוח עיניים. מטר קרפדות ירד. לא צניחה פה ושם, כי אם גשם כבד וקשה כל כך עד שהאפילו את השמים. והיצורים המסכנים האלה גם לא זכו לצניחה עדינה כמו בפיר כביסה. הם נחתו כמו ברד, ניתזים על בטון, על מכסה החיפושית. אחת מהן נחתה בכוח מספיק כדי ליצור רשת עכביש של סדקים בשמשה הקדמית שלי, ואני העברתי להילוך והאצתי לאורך הרחוב. אחרי כמה מאות מטרים התרחקנו מהגשם שלא מהעולם הזה.
שנינו התנשמנו מהר מדי. בילי צדק. גשם הקרפדות פירושו שמשהו קורה, מבחינת קסם. המועצה הלבנה מגיעה הערב העירה כדי לדון במלחמה. הייתה לי פגישה עם לקוחה, והערפדים בבירור חשפו את הניבים עוד יותר (ללא כפל משמעות), וניסו לפגוע בי בצורה גלויה יותר מכפי שהעזו בעבר.
הפעלתי את המגבים. דם דו-חיים השאיר פסים אדומים על השמשה הסדוקה.
"אלוהים אדירים", התנשם בילי.
"כן", אמרתי. "מצפים לגשם, מגיע מבול".

יום שישי, 10 במרץ 2017

הספרים שיצאו לאור ב־2017

הזכרתי בפוסטים קודמים כי השנה אני מתכנן להוציא לאור 17 ספרים חדשים. 
אני כמובן ארחיב ואספר על כל ספר לפני צאתו לאור, אבל בשלב זה אסתפק ברשימה בלבד.
ולא, אני לא מוכן להתחייב על המועד המדויק בו כל ספר יראה אור במהלך השנה, אבל אני כן מתחייב כי הספרים יצאו לאור באופן סדיר לאורך כל השנה, ולאו דווקא בשבוע הספר או באיקון.
אז הנה לפניכם, בלי הקדמות נוספות, רשימת הספרים המתוכננת לראות אור בשנת 2017. 

♦ לדגדג פרפרים, גיא חסון. ספר פנטזיה מקורי ואגדה קסומה.
♦ זירובוקסר, פונדה לי. ספר נוער מלא אקשן וענין.
♦ אפלה עולה: התקוממות, קלי ארמסטרונג. ספר שלישי ואחרון בטרילוגיית הנוער.
♦ אבירים של קיץ, ג'ים בוצ'ר. ספר רביעי בסדרת תיקי דרזדן.
♦ הזאבים של לוקי, ארמסטרונג ומאר. ספר ראשון בסדרת נוער חדשה.
♦ חסרת רחמים, ג'ק קמפבל. ספר חמישי בסדרת הצי האבוד.
♦ 14, פיטר קליינס. מסתורין בבית דירות בלוס אנג'לס. עומד בפני עצמו.
♦ הקפל, פיטר קליינס. מד"ב. ומסתורין. עומד בפני עצמו.
♦ קדחת חלום, קארן מארי מונינג. הספר הרביעי בסדרת קדחת.
♦ השוטר האחרון, בן ווינטרס. ספר ראשון בטרילוגיה אפוקליפטית.
♦ העורבים של אודין, ארמסטרונג ומאר. ספר שני בטרילוגיה.
♦ מלחמת הסוחרים, צ'ארלס סטרוס. ספר רביעי בסדרת נסיכי הסחר.
♦ קרוקס, ראמז נעאם. ספר שני בסדרת נקסוס.
♦ מסכות מוות, ג'ים בוצ'ר. ספר חמישי בסדרת תיקי דרזדן.
♦ הנחשים של ת'ור. ספר שלישי ואחרון בטרילוגיה של ארמסטרונג ומאר. כן, זו קלי ארמסטרונג. כן, שלושת הספרים יצאו ב־2017.
♦ חדר המתים של ג'ניפר. צ'רלס סטרוס. ספר שני בסדרת המכבסה.
♦ נסיך הפרקטל, האנו רג'ניאמי. ספר שני בסדרת לה-פלמבר.
♦ ניצחון, ג'ק קמפבל. ספר שישי ואחרון בסדרת הצי האבוד.
♦ ילדי שבתאי, צ'רלס סטרוס. ספר ראשון בסדרת מד"ב.

אם טרחתם לספור את סימני ה־♦, ודאי הגעתם ל־19.
אז כן, יכול להיות ששניים מהספרים ברשימה הנ"ל יצאו לאור בתחילת 2018 (ואני לא יודע אילו שניים יעלו בגורל), ויכול להיות שבכל זאת כולם יצאו ב־2017. הישארו עימנו להמשך עידכונים מהשטח.



לדגדג פרפרים - פרק ראשון


פתח דבר


לסיפורים יש כוח.
סיפורים משנים אותך. סיפורים מובילים אותך. סיפור משאיר את גופך כאן ולוקח את דמיונך לארצות אחרות. באותן ארצות אחרות ישנם קסמים ופלאים. באותן ארצות אחרות הכול אפשרי לרגע. גיבורים אמיתיים קיימים שם. מכשפות אמיתיות מטילות שם קללות אמיתיות.
ישנם סיפורים רבים. רבים מאוד. אבל רק כמה מאות אגדות.
אגדות הן סיפורים מיוחדים. אגדות הן סיפורים לילדים, סיפורים שיש בהם השכל, סיפורים שיש בהם אירועים ודמויות עם פחות היגיון מאשר בסיפורים למבוגרים. באגדות זאבים מדברים, בתים בנויים מממתקים, אריות מקבלים עזרה מעכברים והקשת נעליים יכולה לקחת אותך בחזרה הביתה.
הורים בכל העולם רוצים ללמד את ילדיהם את מוסר ההשכל של האגדות. ולכן בכל העולם מספרים לילדים את אותן אגדות. דור אחרי דור. שוב ושוב ושוב. 
לסיפורים יש כוח. ככל שסיפור מסופר יותר פעמים, כך יש לו יותר כוח.
כאשר סיפור מסופר מיליון ואחת־עשרה פעמים בדיוק אזי בעולם מיוחד, בארץ מיוחדת, הוא הופך לאמיתי. אותה ארץ מיוחדת שבה אגדות הופכות לאמיתיות נקראת ארץ כל האגדות.
בארץ זו מתעוררים לחיים כל הסיפורים שסופרו מיליון ואחת־עשרה פעמים ויותר. אחדים מהם התעוררו לחיים לפני זמן רב מאוד ולכן הם מתים זה אלפי שנים. האגדות שאנחנו מספרים חיות חיים שלמים בארץ כל האגדות. ישנן כאלה שחיות באושר ובעושר. אחרות לא. ישנן כאלה שיולדות ילדים שאי אפשר למצוא בשום אגדה.
בעולם שלנו, בעזרת כוחו של סיפור, אנחנו מביטים בהן ובחייהן. 
אך ישנן אגדות שונות מכפי שהן נראות. מכיוון שלפעמים, במקרים נדירים במיוחד, כמה מיצורי האגדה מוצאים דרך להביט בחזרה בנו...
זהו סיפורו של המלך ג'ון עלם החמודות. אמו ואביו לא נולדו מכוחו של סיפור. הם לא הופיעו מעולם בשום אגדה. וכך גם הוריהם. וגם לא ההורים שלהם. וכך הלאה, שבעה דורות לאחור. רק אבות־אבות־אבות־אבות־אבות־אבותיו הופיעו באגדות שלנו. הם הופיעו באגדות אירופאיות שלא סופרו בעולמנו כבר יותר ממאתיים שנים. מאז אותה תקופה לא הופיעה משפחתו של ג'ון עלם החמודות בשום אגדה. אפילו לא אחת.
זהו סיפור האגדה האמיתי על המלך ג'ון עלם החמודות שמצא דרך להביט אל תוך עולמנו ולגלות את סודותינו. זהו סיפור האגדה האמיתי של המלך שגילה את ההשפעה שיש לסיפורים על ארץ כל האגדות, אך גם את ההשפעה שיש לאגדות על עולמנו. 
כל מה שכתוב בספר הזה הוא אמת לאמיתה.




חלק ראשון


ילדותו של ג'ון עלם החמודות



הולדתו של ג'ון עלם החמודות
(ובו הסיפור העצוב על הולדתו של ג'ון עלם החמודות).


תשעה חודשים לפני שנולד ג'ון עלם החמודות הגיעו שלושה נוודים מסתוריים לבית קטן בחווה שבפאתי בָּמבּוּקויל, עיירה קטנטונת בפינה הכי רחוקה, בפלך הכי רחוק, בחלק הכי רחוק של ארץ כל האגדות.
הנוודים היו רעבים ויגעים, ולטענתם הלכו במשך שבוע שלם ללא הפסקה. תושבי החווה, קייט החתלתולית וגיל גלוי הלב, היו אנשים צנועים. כשראו את מצוקתם של הנוודים הם הציעו להם מיד לישון באסם שלהם, לשתות מן המים שלהם ולאכול מן המזון שלהם.
כשהגיע הבוקר, בזמן שתושבי החווה והנוודים אכלו ביחד ארוחת בוקר סביב אותו שולחן, הצביעו פתאום שלושת הזרים על קייט החתלתולית והחלו לדבר כאיש אחד.
שנים לאחר מכן, כשקייט החתלתולית תספר את הסיפור הזה לבנה, היא תצטט תמיד את דבריהם של הזרים כדלקמן:

     בארץ אגדות שסועה, חסרת כוח
     ייוולד לו תינוק שאי אפשר לשכוח.
     בגיל שמונה־עשרה, פיקח ונבון
     לכיסא המלוכה יעלה הילדון.
     כדי להציל את המדינה מסכסוך וסכנה
     הוא ישלם בחייו מחיר חסר תקנה:
     חרבו של מקסים הנסיך את לבו תפלָח
     שנתיים אחרי שלמלך הפך.


עוד לפני שקייט החתלתולית וגיל גלוי הלב הצליחו להתעשת ולהגיב על השיר צופן הסוד הזה, נעלמו הזרים המסתוריים והותירו מאחור צלחות נקיות מאוכל.
ויכוח גדול פרץ ובמהלכו האשים גיל גלוי הלב את קייט החתלתולית בכך שהרתה בכוונה תינוק שיהיה מלך. גיל גלוי הלב, בדרכו גלוית הלב, אמר לקייט החתלתולית את האמת: הוא לא רצה שילדיו יהפכו למלכים. הוא רצה שיהיו חוואים, כמו הוריו וכמו הוריהם לפניהם וכן הלאה במשך דורות. ובעיקר הוא לא רצה בן שבוודאות ימות בגיל עשרים.
קייט החתלתולית אמרה שאפילו לא ידעה שהיא בהיריון. וגם אם יתברר שהיא אכן בהיריון, אין דרך לדעת אם הזרים אמרו את האמת.
אבל קייט החתלתולית, שלא הייתה גלויה כמו גיל גלוי הלב, שיקרה. כאשר הנביאים מסרו את נבואתם האיומה, היא הבינה שהיא בהיריון. התגלית הזאת שימחה אותה. יתרה מכך, היא שמחה עוד יותר על כך שהילד שייוולד לה ולמשפחתה הצנועה יגדל ויהיה מלכה של ארץ כל האגדות. 
בעקבות הוויכוח הזה נוצר קרע בין בני הזוג. ככל שבטנה של קייט החתלתולית הלכה וגדלה, כך הלך וגדל גם הקרע בינה לבין בעלה גלוי הלב.
ביום שבו נולד ג'ון עלם החמודות העיף אביו, גיל גלוי הלב, מבט אחד בבנו שזה עתה נולד, והתאהב. הוא קרא לו בשם ההולם, ג'ון עלם החמודות. אולם מיד לאחר מכן נעצב גיל גלוי הלב בשל העובדה שבנו החמוד עלול למות כפי שחזו הזרים. הוא נעצב כל־כך אל לבו עד שהתמלא זעם, השאיר את האם הטרייה שוכבת במיטה ויצא לטיול ארוך ביער. 
ביער תקפו זאבים את גיל גלוי הלב וטרפו אותו.
אחר כך טרפו אריות את הזאבים.
זמן־מה אחר כך רמסו פילים את האריות, ונשרים אכלו את גוויותיהם של האריות.
צייד ירה בנשרים ומשפחתו אכלה אותם לארוחת ערב.
משפחתו של הצייד מתה כולה באותה שנה ממחלה איומה שהשמידה את הכפר וכולם נקברו בחלקה המשפחתית, בנקודה הגבוהה ביותר בגבעה שנקראה גבעת הקבורה.
שנים לאחר מכן, בנקודה הגבוהה ביותר על גבעת הקבורה, פרחו פרחים צהובים יפהפיים מעוטרים בפסים כתומים, פרחים שכמותם לא נראו מעולם בארץ כל האגדות.
זה היה הסיפור העצוב על הולדתו של ג'ון עלם החמודות.


לדגדג פרפרים, גיא חסון.
תרגום: נועה גורדון.
עריכה: חמוטל לוין.
עיצוב כריכה: דנה ציביאק.


הספר הספר באתר מנדלי מוכר ספרים.
לרכישת הספר באתר גטבוקס.

יום חמישי, 9 במרץ 2017

ספר שני לשנת 2017, זירובוקסר

בפוסט הקודם, הזכרתי את 17 הספרים החדשים שיצאו לאור בשנת 2017. הספר הראשון לדגדג פרפרים כבר זמין, כספר אלקטרוני, ועתה אני שמח לחשוף את הספר השני שיצא לאור השנה - זירובוקסר.

זירובוקסר הוא ספר נוער, המתאר את דרכו של קאר לוקה בן ה-17 בזירת האיגרוף, בה הוא חולם לזכות בחגורת האליפות. 

אלא שהימים הם ימי העתיד: זירובוקסינג הוא לא בדיוק איגרוף כפי שאנו מכירים אותו, אלא דומה יותר לאומנויות לחימה משולבות (MMA) המתרחשת באפס כבידה. קאר הוא אמנם יליד כדור הארץ, אלא שחלק מיריביו הם ילידי המושבה המשגשגת על מאדים. וברקע הקרבות - מתיחות שהולכת וגוברת בין כדור הארץ למושבות סביב סוגיות אתיות הנוגעות לשינויים גנטיים, שכן זאת יש לדעת: החלוצים שיישבו את המושבות עברו התאמות ושיפורים גנטיים על מנת להתאים את גופם לתנאים שמחוץ לכדור הארץ.

זירובוקסר הוא ספרה הראשון של פונדה לי, אותה פגשתי בוורלדקון האחרון, בקנזס סיטי, מיזורי. פונדה השתתפה בפאנל על קרבות באפס כבידה, אליו נכנסתי כדי לשמוע את ג'ק קמפבל, מחבר סדרת הצי האבוד. יתר משתתפי הפאנל, פרט לפונדה, אכן דיברו על מה שהמאזינים התמימים ציפו לו - קרבות בחלל. פונדה דיברה על משהו אחר. זה לא היה ממש זר ומוזר למי שקרא (או ראה) את המשחק של אנדר, ועדיין זה היה שונה. זירת איגרוף, בצורת קוביה, באפס כבידה, וכדי לחבוט ביריב שלך, אתה צריך קודם להחזיק אותו, אחרת האגרוף שתטיח בו, יעיף אותו הרחק ממך, וגם יעיף אותך לאחור ...


אבל פונדה דיברה גם על המאפיינים האחרים של הספר, והיא הצליחה לסקרן אותי, ולעניין אותי, ועוד באותו הערב התחלתי לקרוא את זירובוקסר בקינדל.
הספר הצליח לתפוס אותי. יש בו סיפור אהבת נעורים שמתחיל בצורה סטנדרטית (ויש שיאמרו שגם ממשיך בצורה סטנדרטית), יש בו מתח, יש בו תעלומה, יש בו שאלות של אתיקה ומוסר, יש בו אקשן, יש בו סיפור על חברות ואמון ומשפחה, וכל מה שיש בו - יש במידה הנכונה.


בהמשך הכנס שיניתי קצת את לוח-הזמנים שלי כדי לשמוע את פונדה פעם נוספת, ניגשתי אליה בסוף הפאנל, הסברתי לה שהיא זו שאחראית לעיניים האדומות שלי מחוסר שינה בגלל שאני קורא את הספר שלה, לקחתי ממנה כרטיס ביקור, ושלושה ימים אחרי שחזרתי לארץ וסיימתי את הספר, כבר יצרתי איתה קשר וביקשתי ממנה שתפנה אותי לסוכן שלה כדי לרכוש את זכויות התרגום.
כבר בזמן שקראתי את הספר, ידעתי מי אני רוצה שתתרגם אותו, כי אין דבר מהנה יותר למו"ל מאשר לתת למתרגמת ספר שעוסק בתחביב כל-כך משמעותי שלה. ואכן, בזמן שחמוטל ילין עמלה על התרגום היא גם סיימה בהצלחה את המבחן הארוך והמפרך וקיבלה את החגורה השחורה ב MMA.
הספר נמצא בשלבי עריכה ממש אחרונים ויצא לאור עוד החודש, הן בפורמט מודפס והן בפורמט אלקטרוני.


מצורף, להנאתכם, הפרק הראשון.

זירובוקסר, פונדה לי.
תרגום: חמוטל ילין.
עריכה: חמוטל לוין.



קַאר לוּקָה התעורר משנת צהריים שלוש שעות לפני הקרב שלו. הוא אכל שתי ביצים קשות, חופן שקדים לא קלויים ומאפין סובין ואז שתה בקבוק מים והקדיש עשרים דקות למתיחות על רצפת דירת החדר שלו בטבעת הפנימית של תחנת וַלטֶגוֹ.
הצד האפל, המצולק והשומם של הירח השתרע על פני כל הפינה הימנית העליונה של מסך הקיר שלו. מאחוריו ריחף כדור הארץ, גולה כחולה-לבנה מוארת באור השמש באינסופיות השחורה העצומה של החלל. זה לא היה נוף אמיתי, כמובן – בטח אפילו לא שידור חי, סתם הקלטה ישנה. הנופים האמיתיים היו מנת חלקן של הסוויטות המפוארות והיקרות השמורות למהמרים הכבדים של ולטגו. הם הימרו נגדו ביחס של שלוש לאחת, נכון לאתמול.
לרוב הוא לא עקב אחרי יחסי הזכייה, אבל דוד פּוֹלִי זרק לו את הפרט הזה באגביות מעושה במטרה לחמם אותו, לעורר בו את יצר האני אראה לבני זונות. זה באמת עבד – לא כי היה אכפת לו שכמה מהמרים חושבים שהוא שרוף, אלא בשל המחשבה המייסרת שאולי, אחרי הקטסטרופה של הקרב הקודם, דוד פולי מסכים איתם בסתר. כבר היו לוחמים צעירים ומבטיחים שנשברו בגלל הפסד בשלב מוקדם; הוא בהחלט לא יהיה הראשון.
קאר קם, ניער את ידיו ורגליו והושיט יד אל בגדי החימום שלו. הוא לא היה צריך שיזכירו לו מה מונח על הכף. הוא היה בתחנת החלל העירונית כבר שנה וחצי. הקרב השישי והאחרון בחוזה שלו יקבע אם הוא ישיג עסקה חדשה או ימצא את עצמו על הטיסה הבאה לכדור הארץ, שם ייאלץ להסתפק בקרבות בחורים מסלוליים מצחינים ממריחואנה שצנרת השאיבה מתקלקלת בהם בקביעות ובועות גדולות של פיפי מרחפות בחדרי השירותים.
הוא עשה פרצוף; זה לא הולך לקרות. הוא לא איזה גלובניק.
קאר הקיש על צג החפת שעל אמת ידו כדי לשמוע משהו ממריץ – מוזיקת הסקיד הנאו-אורבנית שהייתה פופולרית כעת בצד הפונה לכדור הארץ – בזמן שהוא אורז את התיק שלו. כפפות אחיזה, נעלי אחיזה, מגן אשכים, מגן שיניים, מכנסי לחימה, מגבת ובגדים להחלפה בשביל מסיבת העיתונאים והמסיבה שאחרי האירוע. הוא רכס את התיק והניף אותו על כתפו. הוא העיף מבט אחרון בחדר כדי לוודא שלא שכח שום דבר ואז יצא ממנו וזגזג במסדרונות בניין הדירות שלו עד שיצא לרחוב הראשי ואל התנועה הסואנת של ולטגו.

הרחובות היו עמוסים והדי קולותיהם של האנשים והמוזיקה והמכוניות נשמעו בהם. אנשים לבושים בהידור, זוגות ומשפחות וחבורות של בחורים ובחורות זרמו אל החלל המרכזי. כשקאר הרים את מבטו אל טבור העגינה הוא ראה, מעבר לאור הערב האדמדם המדומה ומבעד לחלונות השמים הכבירים שמאז אתמול הגיעו אפילו עוד יותר ספינות. כחמש או שש מסלוליות משא מקו כדור הארץ-מאדים, כמה יאכטות סולאריות פרטיות והרבה ספינות נוסעים מסחריות. זאת הייתה אחת מאותן הפעמים שבהן הקיץ בחצי הצפוני של כדור הארץ התרחש במקביל לעונת סופות האבק במאדים, מה שעודד את תושבי שני כוכבי הלכת לצאת לטייל. עונת תיירות חמה במיוחד בוולטגו.

הוא עלה על האוטובוס למסוף המרכזי שעצר מולו בשריקת לחץ אוויר כשגופו הכסוף מקרין את מודעת הפרסומת הרגילה: ולטגו: הרבה יותר כיף בצד האפל TM. קאר לא טרח להתיישב; הוא עמד לרדת בעוד כמה תחנות. הוא עמד ליד הדלת, עצם את עיניו והניח לבליל הקולות של הנוסעים האחרים לרחף סביבו. הוא שמע אנגלית במבטא אמריקאי, בריטי ומאדימי, מנדרינית, הינדית מאדימית, ספרדית וגרמנית. בתוך ראשו הוא הפך את המיית השיחה לגל הולך וגובר של קריאות עידוד, קהל מריע הקורא בשמו.

החפת שלו רטט וצליל חיווי עולה התנגן באוזנו. הוא הציץ בצג שעל אמת ידו ואז חייך, כיבה את המוזיקה וענה לשיחה. "אֵנזוֹ," הוא אמר. "אתה הולך לצפות בקרב שלי?"
"לא, אני סתם מתחבא בארון עם המסך שלי, מתחת לשמיכה. ברור שאני הולך לצפות בו!" קולו של אנזו, שהגיע אליו באיחור של כמה שניות, נשמע דרך מקלט השבלול של קאר כאילו הילד מגלה סוד בהול בלחישה רועמת. "אימא שלי תינתך לגמרי אם היא תמצא אותי." הוא פלט שיעול שורקני נרגש. לרגע השתרר שקט וקאר התכווץ כשדמיין את הילד לוקח שאיפה עמוקה מהמשאף שלו.
"אתה לא אמור להיות בבית ספר?" אמר קאר.
"מה זה משנה? הוא סתם מיותר. אתה בקושי הלכת לשם."
"בטח שהלכתי," הוא שיקר. "וקיבלתי עזרה פרטית בלימודים." מה שהיה נכון, אם אפשר לקרוא למה שדוד פולי עשה כשעזר לו לחפף במטלות הלמידה מרחוק "עזרה פרטית בלימודים". "חוץ מזה, אתה תהיה חייב לעבוד במשהו שמצריך שימוש במוח."
הילד פלט אנחה ארוכה. "זה כל-כך לא הוגן." הוא נשמע עגמומי כפי שנשמע כשקאר רק עזב לוולטגו. קאר חש צביטה של דאגה. זה לא היה הזמן המתאים לתחקר את הילד, אבל אנזו היה קטן ולא היו לו הרבה חברים; מי שמר עליו, מי בילה איתו עכשיו, כשקאר גר בעומק המסלול בצד הרחוק של הירח? קאר לא היה מוותר על החיים שלו כאן בעד שום הון שביקום, אבל אנזו היה אחד הדברים המעטים בכדור הארץ שהוא התגעגע אליהם.

האוטובוס הותיר מאחור את צינורות הכניסה לדירות המגורים הצפופות של התושבים העשירים פחות בוולטגו. הוא חלף על פני חנויות ומסעדות שפנו לתיירים מכדור הארץ לפני שהסתובב וגלש אל אחת התחנות בטרמינל אזור הכבידה. הדלתות נפתחו אל רציף רחב הומה אדם ומוקף בפרסומות וידיאוגרמה ססגוניות המבטיחות את העסקאות הכי משתלמות לכרטיסי תיאטרון, הליכות חלל ומלונות.
"הלוואי שיכולת לראות את המקום הזה," אמר קאר. "אין דברים כאלה. יום אחד אני אביא אותך לפה ואקח אותך לסיבוב." אם עדיין אהיה פה אחרי היום, הבליחה במוחו התזכורת הבלתי רצויה.
"באמת? זה יהיה כזה שמימי," לחש אנזו. "אוי, שיט, נראה לי שאימא שלי הגיעה. טוב, רק התקשרתי לאחל לך בהצלחה! תרחיף אותו!"
"תודה, קטנצ'יק."
החיבור התנתק כשקאר יצא אל רציף הטרמינל. דוד פולי ודִיקֵיי עמדו שם יחד וחיכו לו, זוג לא מתאים במידה משעשעת – זקן חיוור וכחוש ליד צעיר כהה ושרירי. דיקיי טפח לקאר על הגב. דוד פולי הניח את ידיו על כתפיו של קאר ועל פניו הפציע חיוך אטי ומרוצה שגרם לעינו השמאלית להצטמצם. "אתה מוכן לגמרי," הוא אמר.

בימים של קרב עבר דוד פולי טרנספורמציה פלאית. בכל יום אחר הוא היה יורד על קאר בכל הכוח במהלך האימונים, מוצא משהו רע לומר על כל דבר, מקלל אותו אם לא התאמץ מספיק, אבל ביום של קרב הוא היה התגלמות האופטימיות. חיוך מעודָד הזדחל אל שפתיו של קאר.
"איפה היית מעדיף להיות כרגע?" חקר דוד פולי.
"בשום מקום, המאמן."
"מה היית מעדיף לעשות?"
"שום דבר, המאמן."
"אתה מוכן לעוף?"
"הכי ביקום."
"תיכנס למכונית."
הוא דחף את תיק הספורט שלו לתא העליון, קשר אותו ונכנס למכונית. ברגע שכולם סיימו להתיישב במקומם רצועות הרתמה התהדקו והדלתות נסגרו. המכונית יצאה לדרכה בצינור המהיר – אחד מאלה שחיברו את הטבעות של ולטגו אל מתחם האפס כבידה המרכזי כמו חישורי גלגל. קאר העביר יד מתפעלת על הריפוד הבהיר והחלק שהוא ישב עליו. הוא נסע למתחם האפס כבידה מדי בוקר באוטובוס העירוני, אבל הנסיעה השגרתית הזאת הייתה מהנה הרבה יותר במכונית פרטית. עוד אחד מהפינוקים שהוא זכה להם בימים של קרב.

רחובות ובניינים הצטמקו כשנופה של ולטגו התפרש סביבם במלוא גודלו המסתובב לאטו, והאורות הבוהקים והכבידה המלאכותית של הטבעות המיושבות של העיר הלכו והתרחקו כשהדרך המהירה השיטה את המכונית אל תוך חלל פתוח, עוצר נשימה. קאר שרבב את צווארו כנגד הלחץ המתון של כוח הג'י, הביט מעבר לצלו של הירח וקלט לכמה שניות את כדור הארץ – מראה אמיתי שלו, לא הקרנה. כדור הארץ תמיד נראה קטן יותר במציאות מאשר על מסך הקיר.
דוד פולי עבר איתו פעם נוספת על האסטרטגיה. "מה אתה מתכוון לעשות בסיבוב הראשון?"
"להישאר מחוץ לטווח התפיסה שלו. להתיש אותו, לתסכל אותו."
"הוא לא אוהב לטפס. תכריח אותו לטפס. סיבוב שני?"
"להתקיף אותו מהפינות. להשתמש בהשתגרויות וההתנתרויות המהירות שלי."
"טוב מאוד."
"סיבוב שלישי, לסחרר אותו חזק ולחסל אותו."
"בדיוק. מה היתרון שלך עליו?"
"אוזן החלל שלי."
"אוזן טובה היא המפתח לניצחון! אתה מוכן."

דוד פולי לא היה הדוד של קאר באמת. הוא אפילו לא היה זקן, אולי בן שישים ומשהו, אבל הוא היה צנום וכפוף משנים של עבודה בספינות כרייה ובמועדוני ספורט מסלוליים בתקופה שבה התרפיה להפחתת השפעות אפס כבידה עוד לא הייתה מה שהיא כיום ושהייה רבת שנים בחלל גבתה מחיר כבד מגופם של אנשים. היו לו שיער אפור קצר ומלא ולסת מאפירה תמידית. אבל הוא זז ודיבר בלהט של אדם צעיר יותר וכשטפח על ירכיו הוא הקרין ביטחון כמו התפרצות סולארית.

מתחם האפס כבידה, ששמו שונה זמן קצר קודם לכן למרכז וירג'ין גלקטיק, הופיע מולם במלוא תפארתו. כשהמכונית האטה התכווצה בטנו של קאר בתגובה למעבר המוכר לחוסר משקל, חזהו נצמד אל הרתמה וידיו ורגליו נמשכו כלפי מעלה. הם חלפו על פני קבוצת תיירים שעסקה בהליכת חלל למתחילים. התיירים העטויים בחליפות סובבו את ידיהם ואת רגליהם באטיות ובסרבול בשעה שהמדריך שידל אותם להתקדם באמצעות זרמים עדינים ממנועי הדחף שלו, כמו רועה המנהיג עדר של חיות משק חששניות.
המכונית עגנה בסַפנת החניה. קאר ריחף מעלה כדי לקחת את התיק שלו ודחף אותו קדימה ביד אחת בזמן ששחרר את רצועת החגורה שלו וחיבר אותה אל המעקה של המסדרון בידו האחרת. זאת הייתה דרישה מעצבנת; הוא היה מסוגל בהחלט לטפס פנימה בריחוף בעיניים קשורות, אבל מי שנתפס בלי רצועה חטף קנס, אפילו אם היה תושב ולטגו. ההנהלה לא רצתה לתת דוגמה רעה לתיירים ולעובדים העונתיים שעלולים להיתקל בדברים ולהיפצע או למצוא את עצמם מרחפים באמצע החדר ולייצר עבודה מיותרת לסגל התחזוקה שיצטרך להציל אותם.

דיקיי חיבר את הרצועה שלו למעקה והטה את ראשו לצד אחד כדי להקשיב. "אתם שומעים את זה?"
כבר עכשיו התגבר המהום הקהל על שריקת האוויר הבלתי פוסקת של כלי רכב העוגנים בזה אחר זה. מוזיקה רמה החלה להתנגן מרחוק, והבסים שלה הדהדו מבעד לקירותיה העבים של ספנת החניה. דיקיי חייך וחיוכו חשף טור של שיניים קטנות וצחורות על רקע עור הברונזה הטרופי שלו. "אני מוכן להתערב שהאולם מלא. כולם באו לראות אותך, ילד."
זה לא היה מדויק; האירוע המרכזי של הערב היה הקרב בין דַניוֹ "אפקט הפחד" פוּקִייָאמָה וחורחה "המפלצת" רִייַארד, אבל דיקיי אמר לקאר שהוא בחיים לא ראה כל-כך הרבה עניין והתלהבות מקרב פותח. אם כי יכול להיות שדיקיי אמר את זה רק כדי לחמם אותו. דיקיי לא היה בחור גדול – הוא נולד להיות מסת נוצה – ונראה קצת כמו מכרסם עם האוזניים הגדולות והאגרופים הגדולים והעיניים הענקיות והאף הקטן שלו, אבל הוא הקרין כריזמה קולגיאלית שהייתה נדירה בענף הזה. הוא גם היה אחד מטובי הזירובוקסרים הצעירים ביקום. שמו המלא היה דָנִילוֹ קָבִּיטֵן, אבל אף אחד לא קרא לו כך. בשביל חבריו לתעופה הוא היה דיקיי, בשביל יריביו והתקשורת הוא היה "קפטן כאב" והוא היה איש פינה שאין כמוהו.
הם טיפסו בסולמֶת המסדרון אל אולם הכניסה, פנו ימינה ונכנסו דרך כניסת הספורטאים. המלתחות וחלל החימום הצמוד להם היו ריקים פרט לשני אנשים. אחד מהם ישב על ספסל, רגליו מתחת למוט הייצוב, מרפקיו נשענים על ברכיו, כתפיו הרחבות כפופות קדימה. הוא נראה כאילו סוף היקום הגיע.
"מה קרה, בלייק?" שאל קאר.
"ביטלו לי את הקרב." בלייק מרפי לא הרים את מבטו. "מצאו אצל היריב שלי שרידים של ננואים מגבירי סבולת. בן זונה."
"איזה חרא. אני מצטער לשמוע."
המאמן של בלייק הציץ בהם ממקומו ודחף בזעם את הציוד של הלוחם שלו לתוך תיק. "זה אומר שאתה תעלה מוקדם יותר." הוא הצביע על מסך הקיר הקטן שעליו הופיעו שני הפרשנים של הערב, זֵת' סטון וגֵ'רוֹאן קַאלבֵר, על הסיפון. קאר העביר את ידו על המסך כדי להגביר את הקול, וקולו האנרגטי של זת' מילא את חלל המלתחות: "... שינוי בסדר הקרבות, ממש בקרוב נראה את אחד הקרבות הכי מדוברים של הערב!"
"נכון מאוד, זת'," השיב ג'רואן בקול רציני ונטול הבעה. "קאר לוקה הוא עדיין בגדר חידה לקהל הזה. הוא פרץ אל זירת הלב"כ בשנה שעברה, קנה לו קהל מעריצים כשגרף ארבעה ניצחונות מרשימים ברצף ואז התרסק בקרב האחרון שלו מול ריי 'קרן המוות' ג'קסון. עכשיו הוא עומד לעלות מול הזירובוקסר המדורג במקום השלישי בקטגוריית המסה הנמוכה והשאלה שעולה לכולם בראש היא, האם יש לו סיכוי לחזור לעניינים בקרב מול פֶרָאנוֹ?"
"נראה לי שכן, ג'רואן," אמר זת' בהתלהבות. "לא נראה לי שלוקה הוא פלא חד פעמי כמו שאנשים מסוימים אומרים. אני בעסק הזה כבר הרבה זמן ואני אומר לך שאני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי בחור, ועוד בחור שנולד בכדור הארץ, עם אינסטינקטים כמו שהוא הדגים בקובייה. הבנאדם יודע לעוף. וכבר הזכרתי שהוא רק בן שבע-עשרה?"
"נכון, הוא יודע לעוף, אבל פראנו הוא תפסן מיומן. איך הוא הולך להתמודד עם הדבר הזה?"
פרשני זירובוקסינג אהבו לדבר על לוחמים במונחים של "תפסנים" ו"מעופפים". זאת הייתה חלוקה די מלאכותית, כך חשב קאר, מכיוון שכל זירובוקסר טוב מוכרח להיות שני הדברים, אבל הייתה אמת מסוימת בהבחנה הזאת. כדי לגרום למישהו נזק בידיים חשופות באפס כבידה צריך להשיג אחיזה או נקודת משען – רצוי בחלק רגיש בגוף היריב – כדי למנוע מהיריב להתרחק בריחוף בזמן שפוגעים בו. או שצריך להתייחס לחלל עצמו כאל כלי נשק ולהשתמש בזוויות התנועה האינסופיות כדי להכות ולהתנתר, שוב ושוב, מהר יותר וחזק יותר מהיריב.
"לוקה הוא מעופף מעולה," הסכים זת', "אבל התפסנות שלו טובה והיא משתפרת מקרב לקרב. לדעתי אנחנו הולכים לראות – "
דוד פולי העביר את ידו על פני המסך וכיבה אותו. "שמעת אותם, הקדימו לך את הקרב! לך תחליף בגדים ותתחמם!"
קאר שחרר את הרצועה שלו ואז פשט את כל בגדיו והושיט אותם לדיקיי, שהצמיד אותם לקולבים המגנטיים של המלתחות והעביר לו את מכנסי הלחימה. דוד פולי מיהר למצוא את הנציג של הלב"כ, טיפוס קודר דמוי בולדוג שבדק את ציוד האחיזה של קאר והסתכל על דיקיי מלפף את חותלות האגרוף סביב כפות ידיו. הוא העביר קורא רשתית על עיניו של קאר, בדק את המדדים החיוניים שהופיעו על צג החפת שלו – דופק, לחץ דם וחום – ואז נתן לו את האישור. "עוד ארבעים דקות," הוא אמר.
"אני חייב להשתין," אמר קאר.
"תעשה את זה זריז," הזהיר אותו דוד פולי.
קאר טיפס אל תא השירותים ונעץ את כפות רגליו מתחת למוט הבהונות. הוא השתין לתוך משפך השאיבה במשך פרק זמן שנדמה כנצח. כולם אמרו שיחסית לזירובוקסר צעיר הוא רגוע להפליא, אף פעם לא מפגין מתח לפני קרבות, אבל השלפוחית שלו ידעה את האמת. אולי זה סימן טוב; הוא לא היה מתוח מספיק לפני הקרב האחרון שלו.
מתקן הרחצה התיז על אצבעותיו בועה של מי סבון. בלייק הגיח מאחד התאים האחרים ומשך את עצמו אל המתקן הסמוך.
"איזה חוסר מזל," אמר לו קאר, שחש חובה להוסיף עוד כמה מילות ניחומים. "אני בטוח שיארגנו לך קרב אחר בקרוב. לפחות תפסו אותו. לא היית רוצה שיירשם לך הפסד כי היריב שלך רימה."
בלייק הרים אליו מבט, עיניו כמו צמד להבות גז תכולות. "מי אמר שהייתי מפסיד?"
קאר ניגב ידיים בהיסוס. הוא לא ממש הבין איך הצליח להעליב. "אף אחד. אבל גם אם היית מנצח, לא מגיע לו להיות בקובייה." העובדה שיש אנשים שמנסים לרמות את המערכת, לעשות קיצורי דרך של זמן ושל מאמץ הכעיסה את קאר. זה היה סימן לחולשה.
פיו של בלייק התרפה מעט. עיניו איבדו את הפראות שהייתה בהן ונרגעו. בלייק היה אגוז קשה לפיצוח. רוב הזמן הוא היה אחד האנשים הכי מנומסים ועדינים שקאר פגש מימיו. אבל במהלך קרב... לא סתם קראו לו "המשמיד". כשהוא הסתובב ללכת הוא הציץ אחורה אל קאר ואמר, "בהצלחה. תיזהר מהפינות, כן?"

פינות. לקאר לא הייתה שום בעיה איתן עד לקרב האחרון שלו, שבו ריי "קרן המוות" ג'קסון אילץ אותו לעוף ללא הפסקה במשך שני סיבובים ואז לכד אותו בפינה בסיבוב השלישי והמטיר עליו מכות שבזכותן ניצח בהחלטת שופטים מפוצלת. קאר קיבל את ההפסד קשה (מי לא מקבל קשה הפסדים?) בעיקר כי היה משוכנע שהיה יכול לנצח ושהוא יכול להאשים רק את ביטחונו המופרז ואת המוכנות הלקויה שלו.
דוד פולי עשה לו את המוות, וזה הגיע לו. הוא בקושי היה מסוגל להסתכל על המאמן שלו אחרי הקרב. במשך ימים הוא היה מדוכדך כל-כך עד שלא הצליח לצאת מהבית. ביום החמישי הופיע דוד פולי בדירתו. פניו היו חמורות סבר, אבל קולו היה רך. "טוב שתדע איך ההרגשה להיות בצד השני, לשם שינוי. עכשיו אתה יודע. זאת חרא של הרגשה. אז מה – אתה מתכוון לחזור בבכי לכדור הארץ ולעבוד בעבודה של גלובניקים, או שאתה מוכן כבר להזיז את התחת ולקום?"
הוא הזיז את התחת וקם. אבל לקח לו זמן – שבועות שלמים – להתנער מהמרה השחורה שאחזה בו והוא חשד שההפסד הזה יישאר איתו לנצח, כמו גידול שפיר מתחת לעור.

קאר טיפס בחזרה אל אזור החימום וניער את ראשו כדי להיפטר מהזיכרון המציק ולחזור להתרכז בהווה. הוא קיבל הזדמנות נוספת – זה מה שחשוב. דיקיי עזר לו לנעול את נעלי האחיזה שלו ולרכוס אותן. קאר הזיז כל אחת מבהונותיו המופרדות וסימן שהכול בסדר. הוא הסיר את החפת שלו והושיט אותו לחברו. שמירת חפת של לוחם בזמן קרב הייתה אחת המשימות החשובות של איש הפינה וסמל לאמון; דיקיי ענד אותו ליד החפת שלו. קאר עטה כעת את הכפפות שלו מעל ידיו החבושות. הכפפות היו מהודקות היטב כמה סנטימטרים מעל מפרק כף היד, באופן שאפשר למפרקים חופש תנועה. היו זירובוקסרים שהעדיפו להשתמש בכפפות הכבדות יותר שהעניקו למפרקים תמיכה רבה יותר, אבל קאר לא חשב ששווה להקריב את זמישות הטיפוס שלו בשביל זה.
"עוד חצי שעה," קרא הנציג של הלב"כ מהמסדרון.
"טֵרָאניות או מאדימיות?" התחכם דיקיי. סיבובי זירובוקסינג נמדדו תמיד בדקות מאדימיות, הארוכות מעט יותר, אז הבדיחה הנפוצה גרסה שלזירובוקסרים אין תחושת זמן טראני סטנדרטי.
"תתחיל להתחמם," אמר דוד פולי. "אתה מכיר את הנוהל – חמש הקפות ואז קפיצות מהקירות."

קאר הניף את עצמו אל חדר החימום הרבוע ורץ על הקירות, למעלה, למטה ומסביב. הוא התאמץ רק ככל שהיה צריך כדי להעלות את הדופק. במרכז החדר הייתה בובת אימונים גבשושית שהוחזקה במקומה באמצעות חוטים; הוא זינק מאחד הקירות, עשה גלגול באוויר כדי לבעוט במטרה בשתי רגליים ואז התנתר ממנה במהירות לקיר אחר. הוא התקיף את הבובה מכל קיר ומכל פינה, ובחמש הדקות האחרונות דוד פולי קרא לו לרדת בחזרה להתאוששות קצרה. קאר היה חם עכשיו; הוא בדיוק התחיל להרגיש שהוא מזיע. דוד פולי ריחף מולו ובדק את הכפפות ואת הנעליים שלו עוד פעם אחת. הוא הוריד את האגרופים שלו על אגרופיו של קאר. "בוא נעשה את זה."

קולו של הנציג קרא מקצה המסדרון, "לוקה, תורך!"
אנרגיה מתוחה ונרגשת געשה בעורקיו של קאר. הוא הסתובב אל המסדרון, נשם נשימה ארוכה ונרעדת והניח לה להיפלט באטיות. "אנחנו כאן מאחוריך," הרגיע אותו דיקיי.
קאר אחז בסולמות וטיפס. בכניסה לאולם נמוגה פתאום המיית הקהל כשהמוזיקה והאורות התעמעמו ואלומות הזרקורים הכחולות החלו להתרוצץ הלוך ושוב. קול הבס של הכרוז שאג, "בפינה האדומה, במסה של שבעים קילוגרם ועם מאזן של ארבעה ניצחונות והפסד אחד, קאררררר... 'הדורס'... לוקההההה!"