יום שישי, 19 באוגוסט 2016

וורלדקון 74 - יומן מסע - התחלה חדשה

וורלקון - כנס המדע הבדיוני העולמי מתקיים מדי שנה מאז 1939 (פרט לשנים 1942-1945), והשנה נערך הכנס ה-74 במספר. חברי אגודת המדע הבדיוני העולמית מצביעים מדי שנה על מיקומו של הכנס שיתקיים שנתיים לאחר מכן והם גם בוחרים (בשיטת הצבעה מסובכת שלא זה המקום לפרטה) את הזוכים בפרסי ההוגו בכל שנה. מרבית הכנסים מתקיימים, מטבע הדברים, בארצות הברית, והמארחת השנה היא קנזס סיטי, מיזורי. (אל תשאלו. חצי מקנזס סיטי נמצאת בקנזס, חצי ממנה במדינה השכנה. קצת כמו תל אביב-גבעתיים, אבל בקנה מידה אמריקאי).

כל כנס זוכה לשם ייחודי, מקורי (ובתנאי שהתוספת "קון" נשמעת לכם מקורית). הכנס ה-72 (2013), למשל, נערך בלונדון ולכן נקרא לונקון. הוא היה השלישי במספר שהתקיים בעיר (הקודמים נערכו ב 1957 ו 1965) ולכן נקרא לונקון 3. שמות מקוריים כבר אמרתי? זה היה הכנס הראשון שבו אני השתתפתי, ולכן אני קראתי לו רונקון 1. השנה, כאמור, אנחנו בקנזס סיטי, מרכז ארצות הברית והכנס נקרא מידאמריקון 2. באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב - MidAmeriCon II. הכנס הקודם, לחובבי הטריוויה מבינכם, התארח כאן ב 1976 ואורח הכבוד היה רוברט היינליין (תושב העיר לשעבר). היינליין הוא היחידי שזכה להיות אורח הכבוד בשלושה כנסים שונים (האחרים היו ב-1941 וב-1961) ובזאת מיציתי את מכסת הטריוויה להיום.

תוכנית הכנס, כל כנס, כוללת בעיקרה המון פאנלים. כמה זה המון? בערך עשרים פאנלים, במקביל, כל שעה, מהבוקר עד הערב, ארבעה וחצי ימים ברציפות. ובנוסף, הקראות (סופרים מקריאים קטעים מספריהם החדשים), מפגשים מצומצמים על כוס קפה, או בירה, הקרנות, משחקים, קוספליי (תחפושות של דמויות ספרותיות או קולנועיות), ארועי חתימה וחדר סוחרים ענק בו תוכלו למצוא כמעט כל פריט אספנות שעולה על דעתכם, וגם כאלו שלא עולים על דעתכם. בקיצור, המקום (אם אפשר לכנות מתחם ענק בשם "מקום") הומה ושוקק ורוחש וגועש באלפי אנשים, ואפילו לרגע אחד זה לא מרגיש צפוף או דחוק.

הכנס השנה מיוחד בזה שזו הפעם הראשונה שאני משתתף בתוכנית. לא "סתם" אורח, אלא ממש יושב בפאנל, כמו האנשים המפורסמים באמת. ולא בפאנל אחד, אלא שניים. (טוב, האנשים המפורסמים באמת יושבים בארבעה-חמישה-שישה פאנלים, אז יש לי עדיין לאן לשאוף).

הפאנל הראשון נקרא Fandom - We Are the World. (פאנדום - ממלכת המעריצים. שילוב של פאן וקינגדום). הפאנל הפגיש אוסטרלית, יפני, שבדית, ברזילאי ואת עבדכם הנאמן, ובו דיברנו על המכנה המשותף ועל ההבדלים בין חווית החובבים במדינות מהן באנו, בעיקר בהקשר של כנסים, ועל ההבדלים והדמיון בין הכנסים שלנו לבין וורלדקון.

כפאנל ראשון זה היתה חוייה מאוד מרגשת עבורי ואפילו קצת מלחיצה. בכל זאת, קהל זר, שותפים זרים לפאנל וברגע הראשון אין שום פרצוף ידידותי בקהל. אבל האירגון של וורלדקון מדהים. ראשית, רבע שעה לפני תחילת הפאנל המשתתפים יכולים להתכנס (ואכן מתכנסים) בחדר הירוק. שתיה קלה, כיבוד קל, שולחנות עגולים, היכרות ראשונה ובעיקר תיאום ציפיות. בין המנחה של הפאנל לבין המשתתפים, ובינם לבין עצמם. אנחנו הולכים לתפוס את מקומנו לאחר שגילינו (כצפוי) שיש לנו משהו במשותף. כולנו חובבי מד"ב, כולנו נמצאים כאן מרצוננו, כולנו באנו לכאן כדי להנות, כולנו באנו לכאן כדי להכיר חובבי מד"ב אחרים ולחלוק איתם את החוויות המשותפות שלנו.

אירגון טוב זה למשל שלמנחה הפאנל יש דף עזרה והדרכה. הצעות לפתיחה, מה להגיד, מה לא להגיד, איך לפנות לקהל. (למשל, לפנות לאנשים עפ"י צבע החולצה שלהם ולא לנסות לנחש מה הג'נדר שלהם). ואז הפאנל מתחיל ולאחר הצגה קצרה מתברר לי שבכל זאת יש פרצופים ידידותיים בקהל. ראשית, אנשים מעריכים את העובדה שהגעתי כל כך מרחוק כדי להשתתף בכנס. הם יודעים שעדיין באתי להנות, אבל הם מעריכים את זה שבאתי לתרום להנאה שלהם. שנית, ושוב כצפוי, גם הם, כמו הפאנליסטים, חובבי מד"ב. גם הם באו מרצונם, חלקם ישתתפו בפאנלים אחרים, מרביתם לא, אבל כולם באו להנות. כולם באו להכיר חובבי מד"ב אחרים, ולכן כולם באו להכיר גם אותי. אז אני נרגע קצת, ולאחר שסיימתי להציג את עצמי בלי לגמגם, אני מרשה לעצמי לחייך.

ואז המנחה שואלת שאלה, אנחנו עונים עפ"י סדר, משתדלים לא להאריך כדי לא להשתלט על השיחה, ואז אני מגלה שאמרתי את כל מה שהיה לי להגיד. אני נכנס ללחץ. עשר דקות לאחר תחילת הפאנל, ואני בטוח שאין לי שום דבר נוסף להגיד. ואז המנחה שואלת שאלה נוספת, והיי, מה אתם יודעים? זה בדיוק מזכיר לי את כנס (פסטיבל?) אייקון הראשון שהשתתפתי בו, אז אני משתף את הקהל ואומר את כל מה שיש לי להגיד, בקצרה כמובן, מסיים, מחייך ... ושוב נכנס ללחץ. הפעם אני בטוח שאין לי שום דבר נוסף להגיד. טוב, הבנתם את הפרינציפ. בסוף התברר שהיה לי הרבה מה להגיד, אבל לא בגלל שהיה לי מה להגיד, אלא בגלל שהיה לי מה להגיד. (וגם בגלל שהמנחה (השבדית) שאלה שאלות מצוינות). רק לאחר חמישים דקות של שיחה אינטנסיבית הבנתי וקלטתי את מלוא ההיקף של עשיית החובבים בארץ, את מלוא ההיקף של פעילות האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה בעשרים השנים מאז שקמה, את עשרות ההישגים אליהם הגיעו קומץ חובבים משוגעים לדבר, שהצליחו לבנות יש מאין דברים שבברזיל או יפן, עם עשרות אלפי החובבים שיש להם, בכל עיר, לא הגיעו אליהם עדיין. (כן, כולם התלהבו מהרעיון של הוביטון). סיימתי את הפאנל בתחושה מעורבת של שימחה וגאווה. שימחה על כך שצלחתי אותו בשלום, וגאווה על הישגי הפאנדום הישראלי, שיותר משזכיתי להיות שותף זוטר בו, זכיתי להכיר את מרבית הנפשות הפועלות בו.

את הרשומה הזו אני מקליד על המחשב החל מארבע לפנות בוקר. ג'ט לג זה דבר מבאס. טרם העברתי תמונות מהסלולארי למחשב, אז הרשומה הזו נטולת תמונות. (תחשבו שזה גיליון פנטהאוז. תקראו בשביל המאמר). סיכום מסודר של האירועים והימים אני אעלה בהמשך. בינתיים אני אלך לחפש ארוחת בוקר. 





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה