יום שני, 6 באוקטובר 2014

אפלה עולה: התכנסות

לפניכם הפרק הראשון מהספר הראשון שיושק לאור באיקון, הפסטיבל ה-18 למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים. זהו הספר הראשון בטרילוגייה חדשה לנוער של קלי ארמסטרונג, אחת משני אורחי הכבוד באיקון.


אפלה עולה: התכנסות
תרגום: חמוטל ילין
עריכה: חמוטל לוין
עיצוב כריכה: דנה ציביאק 

הקדמה
סרינה עמדה על קצה מדף האבן, שישה מטרים מעל האגם, ושרה בקול שהיה ידוע ביכולתו לרגש את כולם עד דמעות. את כולם חוץ ממני.
            "בשם אלוהים, סרי," אמרתי, "תקפצי כבר."
            סרינה הוציאה לי לשון ואחר כך התקרבה מעט לקצה מדף האבן וכרכה סביבו את אצבעות רגליה. היא קפצצה במקום, הקוקו הבלונדיני שלה מיטלטל מצד לצד ולחייה מתנפחות. ואז היא קפצה למים. זה היה, כרגיל, ביצוע ברמה אולימפית. היא פילחה את המים בתנועה חלקה כל-כך עד שרק אדווה קלושה התפשטה על פני המים השקטים והנוצצים.
            היא חזרה וצצה מתוך המים, חלקלקה כמו כלב ים. "תורך, מאיה!"
            עשיתי לה תנועה מגונה. היא צחקה וצללה שוב פנימה.
            סרינה הייתה השחיינית מבין שתינו – קפטן נבחרת בית הספר. שחייה היא לא ממש הקטע שלי. זה היה החלק שאהבתי – פשוט לשבת יחפה עם הרגליים משתלשלות מקצה מדף האבן. התחממתי לי בשמש הבוקר וגמעתי בשקיקה את האוויר העשיר בניחוחות של סוף הקיץ ואת הנוף המושלם של האגם הצלול, פסגות ההרים המושלגות, מרחבי היער האינסופיים.
            בזמן שסרינה שחתה אל אמצע האגם, אני צמצמתי עיניים והבטתי בשביל בחיפוש אחרי ראש בלונדיני. דניאל היה אמור להצטרף אלינו.
            דניאל ואני נהיינו חברים כשעברתי לסלמון קריק בגיל חמש. ואז, בשנה שעברה, נערך בבית הספר נשף שבו הבנות אמורות להזמין את הבנים, וסרינה חשבה שאנחנו צריכות לעשות הגרלה כדי לקבוע מי מאיתנו תזמין את דניאל. חיבבתי אותו, אבל לא כמו סרינה, אז דאגתי שהיא תנצח. מאז הם ביחד.
            בזמן שסרינה שחתה בחזרה לכיווני פשטתי את הבגדים העליונים שלי וזרקתי אותם אל השיחים שלמטה.
            "אוּ לָה לָה," היא קראה. "תראו את התחתונים והחזייה החדשים. איזו חברה מדהימה ריחמה עלייך סוף-סוף וקנתה לך בגדים של גדולים?"
            "כן, ואני מקווה מאוד שהיא צודקת והם באמת לא נעשים שקופים כשהם נרטבים, או שהחבר שלה יזכה לראות בי צדדים שהיא לא כל-כך תשמח שהוא יראה."
            סרינה צחקה. "הם יהיו בסדר. לבן זה הצבע שלך. מבליט לך את השיזוף."
            הנדתי לעברה את הראש וקלעתי את השיער השחור הארוך שלי לצמה. אני לא שזופה. אני ילידית. משבט הנאוואחו, אולי. נמסרתי לאימוץ כשהייתי תינוקת, ואימא שלי לא טרחה להתעכב בשביל למלא טפסים על הרקע שלי.
            טיפסתי גבוה יותר על הסלעים ונעצרתי כשהגעתי לסלע שבלט מעל האגם.
            כשנעמדתי תוך ניסיון לשמור על שיווי משקל, סרינה קראה, "הֵי, התחתונים הנמוכים האלה מבליטים לך את כתם הלידה. שאלת את ההורים שלך בקשר לקעקוע?"
            האצבעות שלי ירדו אל הכתם שבמותן שלי. הוא נראה כמו טביעת כפה דהויה, ורציתי לקעקע אותו כך שהוא יבלוט יותר.
            "אימא אומרת שאולי כשאהיה בת שש-עשרה. אבא אומר שכשאהיה בת שישים."
            "הוא עוד ישתכנע." היא התהפכה על הגב וצפה. "הוא תמיד משתכנע בסוף. את צריכה לעשות את זה בשנה הבאה, לכבוד יום הולדת שש-עשרה. נשכנע את אימא שלך לקחת אותנו לוונקובר. נעשה מזה סופשבוע שלם. גם אני אעשה קעקוע. אני רוצה קעקוע של זמיר ממש מעל הציצים, ככה שכשאני אעלה לבמה בשמלה הסקסית שלי, עם המחשוף ה –"
            פתאום היא נופפה בידיים בפראות. "מאיה!"
            היא טבעה. נעלמה לחלוטין, כאילו איזה קרס גרר אותה למטה.
            קפצתי למים ונכנסתי אליהם לא טוב. הכאב היה חזק ופתאומי כל-כך עד ששאפתי מים, והם מילאו לי את הפה והאף.
            חתרתי החוצה בשחיית כלב מבוהלת. ראיתי את העיגולים שהתפשטו מהנקודה שסרינה טבעה בה. נראה שהם הולכים ומתרחקים עם כל תנועה מגושמת שלי.
            שחיתי במקום והבטתי סביבי. "סרינה?"
            אין תשובה.                        
            "אם זה תרגיל שנועד לגרום לי להיכנס לאגם, זה עבד," אמרתי בקול רועד.
            כשהיא לא ענתה, צללתי פנימה. ואז נכנסתי לפאניקה, כמו תמיד – תחושת הבטן שלי התעקשה שזה רע ומסוכן ושאני מוכרחה לעלות מעל פני המים או שאטבע.
            האגם, שבדרך כלל היה צלול, היה עכשיו חום מרוב גושי עפר מתערבלים ולא הצלחתי לראות שום דבר.
            פרצתי החוצה מן המים.
            "הצילו!" צעקתי. "בבקשה! הצילו!"
            צללתי שוב, בעיוורון, גפיים מתנופפות בפראות, והתפללתי שיד או רגל שלי תיתקל בסרינה.
            היא בתוך המים כבר יותר מדי זמן.
            לא, זה לא נכון. סרינה יכלה לעצור את הנשימה להמון זמן. בשנה שעברה מדדנו לה זמן באיזו תחרות שחייה והיא נשארה במים חמש דקות, עד שהמאמן רץ אליה והכריח אותה להפסיק.
            אני לא הייתי מסוגלת לעצור את הנשימה אפילו לדקה. הוצאתי שוב את הראש מהמים והתנשמתי.
            "מאיה!"
            עקבתי אחרי הצעקה אל החוף. הסלעים הרטובים החזירו את קרני השמש ואני מצמצתי. ואז קלטתי שיער בלונדיני גלי ועור שזוף. דניאל פשט את החולצה.
            "זאת סרינה," צעקתי. "היא טב –"
            רגלי הבועטת נתפסה במשהו. ניסיתי למשוך אותה, אבל הדבר ההוא התהדק לי מסביב לקרסול. צללתי בצרחות. מים מילאו לי את הפה וכיסו לי את הראש.
            נאבקתי – בעטתי והתפתלתי וניסיתי לתפוס את מה שאחז בי. האצבעות שלי נגעו במשהו רך והמוח שלי צרח "סרינה!". ניסיתי לתפוס אותה, אבל נגררתי עמוק יותר ויותר, עד שהרגליים שלי הגיעו לקרקעית. ואז הדבר שלפת לי את הקרסול הרפה ממני.
            דחפתי את עצמי למעלה מבעד למים העכורים. אבל ברגע שהרגליים שלי התנתקו מהקרקעית איבדתי כל חוש כיוון. הכול היה חשוך. הריאות שלי צרבו. הראש שלי פעם. המשכתי לפלס דרך למעלה. אוי, אלוהים, תעשה שזה יהיה למעלה.
            בסופו של דבר פרצתי החוצה. הרגשתי את אור השמש ומשב אוויר קריר, אבל אז צללתי מיד שוב למטה. נאבקתי לעלות אל פני המים, אבל לא הצלחתי לצוף. נדמה שלא הצלחתי לזכור איך שוחים במקום. כל הגוף שלי כאב. היה לי קשה כל-כך להישאר מעל פני המים עד שכמעט הוקל לי כשהמים שוב כיסו את ראשי והקיפו אותי בדממה שלווה.
            הייתי מוכרחה להילחם בעצמי שלא להיכנע, להכריח את הידיים והרגליים שלי להמשיך לחבוט בפראות, להחזיר את הראש שלי אל מעל –
            ידיים תפסו אותי. היה נדמה לי שהן מושכות אותי למטה ונאבקתי בהן.
            "מאיה!" צעק דניאל. "זה אני."
            לא היה אכפת לי. הייתי מוכרחה לאלץ אותו להרפות ממני, להניח לי, לתת לי לנשום. הוא הידק את האחיזה שלו וכרך סביבי זרוע חזקה תוך כדי שחייה.
            אמרתי לדניאל שישחרר אותי, שאני מסוגלת להגיע בעצמי לחוף, רק שימצא את סרינה, בבקשה שימצא את סרינה. הוא חשב שאני עדיין בפאניקה והמשיך לגרור אותי עד שבסופו של דבר הוא הוציא אותי אל הסלעים.
            "סרינה," התנשמתי. "תמצא את סרינה."
            הוא התרומם וסקר את החוף וקלטתי שהוא לא הבין. אוי, לא. הוא לא שמע אותי.
            "סרינה!" צעקתי. "היא טבעה. ניסיתי למצוא אותה."
            העיניים שלו נפערו. הוא התפתל וזינק אל האגם. ישבתי על הסלע מכווצת ומשתעלת כשהוא שחה משם. הסתכלתי עליו צולל ועולה בחזרה. צולל ועולה בחזרה. צולל ועולה בחזרה...

אחר הצהריים הם סרקו את האגם ומצאו את גופתה של סרינה. המוות שלה הוגדר כתאונת טביעה. נערה בריאה, קפטן נבחרת השחייה, טבעה. אף אחד לא ידע איך זה קרה. מערבולת. עווית שרירים. התקף חרדה מוזר. היו המון ניחושים אבל לא הייתה שום תשובה.


            בתוך זמן קצר כל מה שנשאר מסרינה היה גַלעד בחצר בית הספר. העיירה חזרה לשגרה. אני לא. משהו קרה באגם הזה, ואני לא ידעתי איך להסביר אותו. אבל אני אדע. יום אחד עוד אדע.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה