יום שישי, 6 באוקטובר 2017

אבן ירח

הדעת נותנת כי אין שואלים מו"ל מהו הספר שהוא הכי שמח ונלהב להוציא לאור, שכן כולם היו בניו, מכולם הוא נלהב ואת כולם הוא אהב. אלא שהאהבה - פנים רבות לה. באחד הוא אהב את הרעיון, בשני הוא אהב את השפה והלשון. באחד הוא אהב את העולם שיכול היה להיות, באחר הוא אהב את בניית הדמויות. באחד הוא אהב את המתח ואת המשך הסדרה, במשנהו הוא אהב את לולאת הזמן שחזרה. 
את אבן ירח אני שמח ונלהב להוציא לאור גם בגלל כל מה שאמרתי לעיל (טוב, חוץ מעניין לולאת הזמן), אבל גם בגלל הרבה יותר.



בראש ובראשונה, אבן ירח הוא ספר מקור. 
ככל שזה מעניין לקרוא על ערפדים ברחובות לונדון וניו-יורק, הרי שזה מעניין פי עשר לקרוא על ערפדים ברחובות רחובות ותל אביב. (שמתם לב למשחק המילים, כן?) ככל שזה מעניין לקרוא על אמנדה וכריסטופר, זה מעניין פי מאה לקרוא על חן ועומרי. העולם התרבותי שלהם, הוא שלנו. המקומות שבהם הם מסתובבים, מוכרים לנו מחיי היום-יום, ולא רק מתוכניות טלויזיה או מטיול או מספרים אחרים.

שנית, אבן ירח הוא הספר השני בסדרה.
הגיבורים שאהבנו בדם כחול, חוזרים. 


טוב, לא כולם. רק אלו שנשארו בחיים. לא, זה לא ספויילר. גיבורים מתים. גם בספרי מקור. גרר"מ לא המציא שום דבר חדש ולא רשם זכויות יוצרים על מוות של דמויות אהובות. בעונה הראשונה.

שלישית, אבן ירח נכתב על-ידי ורד, ואני אוהב אותה. וגם את כתיבתה. אם אתם מכירים אותה, אני לא צריך להסביר את המשפט האחרון, ואם אתם לא מכירים אותה אתם מוזמנים לעשות זאת באירוע ההשקה שיתקיים ביום שני, 09.10.2017, בשעה 16:00, באוהל ההשקות בכנס איקון.

לקראת ההשקה אני שמח ונלהב לפרסם את הפרק הראשון של אבן ירח, לאחר אזהרת ספויילר: הפרק הראשון מכיל ספויילר לספר הקודם דם כחול. אם טרם קראתם את דם כחול, אל תמשיכו לקרוא! אני חוזר, בפרק להלן יש ספויילר מהותי - יש שיאמרו האמא־של־הספויילרים - לספר דם כחול. 

אבן ירח, ורד טוכטרמן.



עריכה: חמוטל לוין.
צילום ועיבוד כריכה: ברק ברודו.
עיצוב כריכה: דנה ציביאק.

יניב הוצאה לאור, 287 עמ', 88 ש"ח.

את הספר ניתן לרכוש בהזמנה מוקדמת בהנחה של 40% - השתמשו בקוד הנחה - MOONSTONE. ניתן יהיה, ורצוי, לאסוף את הספר בהשקה, או בכל מועד אחר - בזמן הכנס - בדוכן הספרים של יואב.


אתם עוד פה? ראיתם את אזהרת הספויילר לעיל?



פרק ראשון: נצבע את התקרה בבז'


כשנפקחו עיניה הייתה מולן תקרה בגון בז' עייף. "בז'", היא חשבה לעצמה, "נצבע את התקרה בבז'", וקצבן המוכר של המילים העלה חיוך על שפתיה עוד לפני שנזכרה שהן חלק מבדיחה.
הייתה כרית מתחת לראשה. הייתה שמיכה דקה על גופה, מכסה את כולו כולל ידיה. היה... היא הפנתה את ראשה לצד אחד: קיר, עם טפטים מפוספסים באותו בז' של התקרה; ולצד השני.
החדר היה קטן למדי. מלבד המיטה עמדו בו שידת לילה, ארון בגדים קטן מצופה בפורמייקה דמוית עץ חום, שולחן פשוט וריק מצופה בפורמייקה חומה בגוון אחר וכיסא שבו ישב עכשיו גבר כהה עור עם ראסטות, שקוע בספר כיס שהחזיק בידיו ורגליו פשוטות לפניו.
"מה אתה קורא?"
הוא התנער והסתכל בה. גם היא הסתכלה בו באור העמום שעמד בחדר. בטח יש דימר על המנורה. היא ידעה שהוא מוכר לה, עוד רגע זה יחזור... סמי. קראו לו סמי. מאיפה הכירה אותו?
"הביוגרפיה של צ'רצ'יל", הוא אמר את המילים כמעט אוטומטית. לאחר מכן הניח את הספר מידו והסתכל בה בתשומת לב רבה יותר. "איך את מרגישה?"
"אני בסדר", היא אמרה כמובן מאליו. "אבל... איפה אני? ולמה אתה פה?"
הוא חייך. "זה כבר יותר נורמלי", אמר. "בלי קצת דיסאוריינטציה אי אפשר".
"דיסאוריינטציה?" היא שאלה. "למה? איפה אני?"
"אפשר לקרוא לזה 'בית בטוח'", הוא אמר. "אנחנו מחזיקים שניים-שלושה כאלה בארץ".
"'אנחנו'?"
"דם כחול". הוא הסתכל בה בתשומת לב. בציפייה, היא חשבה.
"דם כחול". היא חזרה על המילים, ומשהו חזר אליה. ערפדים, היא חשבה. קרעי תמונות עלו לנגד עיניה. פני מלאך בלונדיני וכחול עיניים, שלוף ניבים. חדר מלון מסתחרר לנגד עיניה בפסי אור ירח. כאב צורב וחד בצד צווארה. עומרי מראה לה את נקבי הניבים בצווארו. עומרי בדלת, פניו חבולים...
"עומרי?" היא הזדקפה במיטה.
"הוא יגיע מאוחר יותר. הוא בא לבקר אותך כל יום, למרות שלא היה בזה הרבה טעם. לא היית בהכרה".
"'כל יום'?" משהו במילים היה לא בסדר. כל יום? כמה זמן היא כבר כאן?
"כל יום מאז שהבאנו אותך הנה".
היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לשאול את השאלה. "לפני כמה זמן זה היה?"
הוא הסתכל בה לרגע. לאחר מכן הניד בראשו ואמר, "שישה ימים".
היא צנחה לאחור. שישה ימים? שישה ימים הייתה חסרת הכרה? למה?
עוד קרעי תמונות. עיניו של עומרי, מלאות דמעות, פניו מרחפים מעליה, רגע גדלים, רגע קטנים. שתי ידיים מזילות גשם של דם מעל פניה. כאב... כאב נורא, משהו שנקרע בבטנה, משהו ש... ידיה נשלחו מוכנית אל בטנה. היא הסיטה את השמיכה, הסתכלה. היא לבשה חולצת טריקו לבנה, וידיה חשו במשהו בולט ומחוספס מתחת לבד. תחבושת? היא הרימה את החולצה.
בתחילה לא הבינה מה היא רואה. ברום בטנה היה משהו שנראה כמו גושים מכווצים, ורדרדים-צהבהבים, תלמים נעווי צורה שהתרוממו מעליה בסבך לא הגיוני, קן תולעים השזורות זו בזו, רדומות על בטנה. ואז הבינה.
"צלקות". היא אמרה והעבירה עליהן אצבע בהיסוס. "יש לי צלקת על הבטן".
סמי הסתכל בה לרגע. לאחר מכן אמר. "היא תיעלם. זה ייקח זמן".
היא מיששה את הצלקת בשתי ידיה. "הבטן. ירו בי?" היא הסתכלה בסמי.
הוא הנהן. "ואחר כך היינו צריכים להוציא את הקליע ולעשות עוד כמה דברים. הרחבנו קצת את הפצע".
היא הסתכלה בהשתאות בצלקת שעל בטנה. צלקת מרשימה למדי. "היא תיעלם?" היא שאלה. "לגמרי?"
"לגמרי", אמר סמי. "We can fix you, we have the technology. פצעים נרפאים. צלקות נעלמות. אברים כרותים מתחדשים בהדרגה". הוא נשמע מהורהר לרגע. "מעניין איך הלמ"ד-ו"וניקים מסתדרים עם זה".
"אה?"
"איברים כרותים מתחדשים". חן חשבה שהיא מצפה ממנה למשהו.
"אה". היא חשבה לרגע. "אה!"
סמי נראה מהורהר עוד לרגע, ואז כמו פטר את הנושא. "הם מסתדרים עם שתיית דם, הם בטח יסתדרו גם עם עורלות מחודשות. או שהם יכרתו אותן מחדש כל פעם". הוא משך בכתפיו.
חן חשבה על כך לרגע, ואז העוותה את פניה. ידה עברה בליטוף קל על הצלקת, דמיינה אותה נספגת לאט לאט בגופה עד שהעור נותר חלק, שלם, תמים.
נצח בלי צלקות. טוב.
היא חשבה שהיא זוכרת עוד משהו. גוש שיער כהה כפחם, שמוט על הרצפה, זרזיף של דם מכתים אותו. ואז, עוד תמונה, ראש נחבט שוב ושוב במשקוף הדלת, יד גסה מפתלת ומעיפה אותו, הוא צונח כמו בהילוך אטי לקרקע ונותר שם... "שרון?" במרוחק היא חושבת שכאב היה צריך להתלוות למילה. היא חושבת שבטנה הייתה אמורה להתכווץ עכשיו, שלבה היה אמור לכאוב, שבגרונה היה אמור להיות גוש שלא תוכל לבלוע. שעיניה לא היו אמורות להיות יבשות.
הוא הניד בראשו. "היא נהרגה במקום", הוא אמר. היא כבר ידעה זאת, כמובן. היא כבר ידעה זאת. איך יכלה לדעת דבר בלתי אפשרי מעין זה?
"אני חיה", היא אמרה.
"כן", הוא השיב.
היא נשכבה בחזרה במיטה, ידה עדיין ממששת את תלמי הצלקת שעל בטנה. "הא", אמרה. לא נראה שיש לה עוד מה לומר.
הוא המהם משהו, ונותר לשבת לצדה.

אחרי זמן מה היא הרגישה שאין לה בעצם מה לעשות עוד במיטה. היא הפנתה את ראשה אל סמי והוא מיד נדרך.
"אני יכולה לקום?"
"אין סיבה שלא". הוא קם מיד על רגליו והושיט לה יד, כאילו רק לזה חיכה.
היא הושיטה לו יד, מהוססת. ידו הייתה חמימה ורכה. זאת לא יד של ערפד, חשבה. היא הסתכלה בפניו. למה בעצם היא חושבת שהאיש הזה ערפד? מה שכנע אותה בכך? היא משכה בכתפיה והזדקפה לישיבה, חיכתה לרגע לראות אם שינוי התנוחה יביא איתו סחרחורת או כאב ראש של שכיבה ממושכת, אבל דבר לא קרה, היא פשוט התיישבה. ליד המיטה ניצבו נעליים – נעליים שלה, אבל לא אותן נעליים שנעלה כש... ההן בטח מוכתמות, היא חשבה לעצמה. אלה היו נעליים כחולות-סגולות עם שרוכים כתומים זרחניים. היא תחבה לתוכן את רגליה בלי לטרוח להתעסק בשרוכים. ההתכופפות לא הסבה לה שום תחושות חריגות.
היא שוב משכה בכתפיה וקמה לעמידה. הצלקת בבטנה משכה קצת עם התנועה, אבל מלבד זאת, הכול היה כרגיל. סתם בחורה צעירה שקמה בבוקר מהמיטה. עם צלקת ירי גדולה בבטן. בבית בטוח. של ערפדים.
ערפדים... כשחשבה על המילה נזכרה פתאום בעוד משהו. הן אמרו שאין להן יכולת לרפא אותה בלי, בלי... לשונה נשלחה אף בלי לחשוב על כך לבדוק את ניביה והיא עצרה את נשימתה.
היא הסתכלה על סמי. פניו היו חתומים לחלוטין.
"עקרתם לי את השיניים?" לא, לא, זה נשמע כמו האשמה. לא טוב. "נעקרו לי שיניים?" היא ניסתה שוב.
סמי כופף מעט את ראשו והוסיף להסתכל בה.
היא פתחה מעט את פיה והצביעה. ואז הבינה למה הוא מחכה. "הניבים", היא אמרה. לא סתם שיניים. ניבים. "מה קרה לניבים שלי?"
"את זוכרת מה קרה כשהיית ילדה ושיני החלב שלך היו צריכות להתחלף בשיניים קבועות?"
היא הסתכלה בו לרגע בשמץ טמטום. אז אמרה, "אה", ושוב שלחה את לשונה לבדוק. בקרקעית השקע שהותיר כל ניב ש...נשר? כנראה, כן, נשר – הרגישה בשן החדשה הצומחת. בחדות חדשה שמבקיעה מתוך החניכיים. "אה!" אמרה, כיסתה את פיה בידיה ונרתעה לאחור כמעט כאילו הוכתה בבטנה. אז הסתכלה שוב בסמי, הורידה את ידיה מפיה ואמרה, "אז זה באמת".
הוא הנהן ועיניו לא עזבו את פניה. "ייקח קצת זמן עד שהם יגדלו", הוא אמר. "בגזע שלנו הם צומחים לאט. אבל הם יצמחו".
"זה באמת", היא אמרה לעצמה. "זה באמת". לשונה תרה את שקעי הניבים שלה, תחילה אחד, לאחר מכן השני. שוב הסתכלה בפניו של סמי. "דם וכל זה?"
הוא הנהן שוב.
"כבר..." היא כחכחה בגרונה. "כבר יצא לי..."
"קיבלת לא מעט מנות דם – דרך הפה – כשלא היית בהכרה", הוא אמר, והיא נשפה בקול. "זה היה הכרחי".
היא משכה בכתפיה. "אני מניחה", אמרה. "מתי אני אצטרך שוב..."
"יש לך עוד זמן". הוא לא אמר כמה זמן בדיוק, אם שעות, ימים, חודשים. היא לא שאלה. היא חששה מהרגע שבו תצטרך. היא לא הרגישה תאבת דם במיוחד.
למעשה, היא לא הרגישה שום דבר במיוחד.
"בואי", הוא אמר. היא באה.

החדר שהלכו אליו היה לא רחוק משם, ובדרך אליו היה מסדרון מסויד לבן שממנו מסתעפות דלתות, כל אחת בצבע אחר. פורניר חום, צבע שמן תכול, טפט ורוד עם מדבקות נוצצות. "חדרי הילדים?" שאלה כדי למלא את השקט.
סמי הסתכל בדלתות כרואה אותן לראשונה, ופתאום חייך. "ככה קנינו את הבית", אמר. "לא הרגשנו צורך לשנות". הוא פתח דלת צבועה בחובבנות בשחור – חן הפנתה את מבטה לאחור ותהתה כמה ילדים בדיוק גרו בבית הזה, היו יותר מדי דלתות בדרך הנה – ונכנסה.
המופיליה קמה לקראתה משולחן ישיבות. לצדו ניצב שולחן קטן יותר ועליו מיחם, חלב עמיד, ערכת קפה. חן הקיפה במבטה את החדר – גם על מפת העולם הממוסגרת התלויה על הקיר לא פסחה, ועל לוח השנה שעל הקיר השני – ובסוף הסיבוב השתהו עיניה על נעליה של המופיליה, אחת ורודה-פסטלית ואחת תכולה-פסטלית, ילדותיות, מתוקות. היא החלה לצחקק.
המופיליה הסתכלה בה, הנהנה והושיטה לה יד. חן הרימה את ראשה במאמץ להשתלט על עצמה, ולחצה אותה.
"קפה?"
חן הסתכלה בה בתהייה, אבל הטעם בפיה לא הותיר מקום לספק. "בעצם, עוד לא צחצחתי שיניים ושום דבר". היא חשפה את האין-ניבים בחצי גיחוך. "טוב, את השיניים שנשארו לי".
המופיליה השיבה לה ברצינות מוחלטת. "אני מצטערת על זה. נספק לך את כל הדרוש אחרי שנסיים כאן".
"טוב", אמרה חן, והסתכלה בהיסוס לעבר השולחן עם המיחם. "אה..."
"את יכולה לשתות קפה. את יכולה לאכול אוכל רגיל. מבחינות מסוימות זה אפילו כדאי, נותן לך טמפרטורת גוף יותר אנושית. זה חלק מהדברים שרציתי לדבר איתך עליהם".
חן הנהנה. היא ניגשה אל שולחן הקפה, נטלה ספל והכינה לעצמה קפה חלש עם הרבה חלב וסוכר. למעשה, חלב בטעם קפה, כך קראה לזה שרון, היא זכרה. כן. שרון.
היא התיישבה ליד שולחן הישיבות. סמי והמופיליה כבר התיישבו והותירו ביניהם מרווח של שני כיסאות, אבל היא עברה והתיישבה בצד השני. המופיליה הנהנה.
"לא היה לנו זמן להכין אותך", היא אמרה. "היינו מעדיפים לעשות את זה בצורה קצת יותר... מסודרת".
חן משכה בכתפיה ולגמה מהקפה. אין מה לומר, קפה. טעם קצת חזק יותר, ריח קצת חזק יותר. נראה שעם חושי הערפדה המשופרים שלה תצטרך להחליש את הקפה שהיא שותה עוד יותר. אבל עדיין, קפה.
"הדבר הראשון שאני צריכה לומר לך, כדי שלא תקבלי את הרושם הלא נכון: את לא חייבת לנו כלום. את לא חייבת להישאר כאן. את לא חייבת להצטרף אלינו. את לא חייבת ללמוד שום דבר מהדברים שאנחנו רוצים ללמד אותך – וזה די הרבה", היא חייכה. "אנחנו מעדיפים שתישארי, ונראה לנו גם שזה לטובתך, אבל את חופשיה ללכת ברגע שתרצי".
"הצלתם אותי. טיפלתם בי. כמעט שבוע". חן הסתכלה בה כשספל הקפה נתון בין כפות ידיה. חמימותו השגרתית והמוכרת הייתה מרגיעה.
"זו הייתה בחירה שלנו ואת לא חייבת לנו על זה כלום", אמר סמי בקול עמוק שהדהד בין הקירות הכמעט חשופים.
"אז אתם ברצינות החבר'ה הטובים", אמרה חן ולרגע הצטערה שאמרה את המילים בקול.
המופיליה חייכה חיוך קטן, שלחן היה נדמה שמעורבת בו גם מידת-מה של אי-נוחות, אבל היא התקשתה לקרוא אותה. "אנחנו משתדלים".
"טוב, אז אני לא חייבת לכם כלום. מה אתם כן רוצים ממני?"
"בואי נלך מהקל אל הכבד", אמרה המופיליה ונשענה לאחור בכיסא. "קודם כול, אנחנו מקווים שתישארי פה לפחות עוד כמה ימים ותאפשרי לנו ללמד אותך קצת על מה שאת עכשיו".
"שזה..." חן לא רצתה לומר את המילה. לא בעצמה. היא תרגיש מטופשת אם תאמר אותה.
המופיליה הסתכלה בה והנידה בראשה. "ערפדה, יקירתי. זה מה שאת עכשיו, וזה לא הולך להשתנות".
"הא", אמרה חן כמו לעצמה. "זה מה שאני".
המופיליה וסמי הצליבו מבטים. הוא הטה את ראשו והיא חזרה אל חן והמשיכה. "בעיקרון, יכולת להמשיך לחיות כמו אדם רגיל רוב הזמן, לפחות עוד כמה שנים. אבל יש דברים שלא יזיק לך ללמוד". היא שתקה לרגע ולאחר מכן אמרה בהבעת חוסר שביעות רצון, "היינו מלמדים אותך הרבה יותר לפני שהמרנו אותך, כדי שתוכלי... לבחור. אבל לא היה זמן, למרבה הצער. יש דברים שאת צריכה לדעת, על עצמך ועל העולם שאת חיה בו עכשיו".
חן נשמה עמוק. רק כשנשמה עכשיו, הבחינה פתאום שנדמה לה – רק נדמה, זה בטח לא נכון – שכבר כמה דקות שהיא לא נושמת. "'חיה', אה?"
המופיליה הסתכלה בה בארשת חתומה.
חן נכנעה. "טוב. ואחרי שתלמדו אותי עליי ועל העולם שאני חיה בו?"
המופיליה הסתכלה בה בריכוז. "אני יודעת שקשה לעכל את זה בהתחלה. אולי אפילו יש בך חלק שלא מאמין שזה נכון. זה נורמלי. זה יעבור". לרגע היא נראתה כמעט מרירה. "זה לא שיש לך ברֵרה".
חן הסתכלה בה בחדות. הייתה לה הרגשה שהמופיליה מסתירה ממנה משהו. לא סוד אפל, לא, אבל משהו שגורם לה להרגיש אשמה ביחס אליה. היא זכרה את ההבעה שראתה על פניה כמה פעמים – האחרונה הייתה כששכבה שם, בבית הארור ההוא, בית כלא ומעבדת ניסוי לערפדים, ומשהו נורא קורע את בטנה מבפנים. חרטה. היא כמעט החליטה לשאול, אבל הבינה שאין לה אפילו מושג איך לנסח את השאלה. היא המשיכה הלאה. "ואחר כך יש עוד".
"תמיד יש עוד", המופיליה חייכה, אבל החיוך נראה מוטרד. "השאיפה שלנו, התקווה שלנו, היא שתחליטי להצטרף אלינו. אנחנו מעטים. אנחנו זקוקים לאנשים נוספים".
"ואני מתאימה", אמרה חן ביובש. "זה מה שאמרתן לי אז". היא זכרה שתי ידיים שלובות. היא זכרה טיפות דם נוטפות לפיה, טעמו מתכתי מבעד לכאב הנורא.
"את מתאימה".
"אם לא הייתי מתאימה הייתם נותנים לי למות?"
המופיליה הפנתה מבט מהיר אל סמי, שמשך בכתפיו. היא החזירה את מבטה אל חן. "היינו עושים מה שאפשר".
"הא".
המופיליה שתקה לרגע. "את לא חייבת להחליט עכשיו", היא אמרה. "למעשה, את יכולה לשנות את דעתך בכל רגע. אני מקווה שתקבלי לפחות את ההצעה שלנו ללמד אותך כמה דברים".
"אני מקבלת".
המופיליה הסתכלה בה בהפתעה. חן הרגישה שמץ של שביעות רצון. היא הצליחה להפתיע את הערפדה, והיה בכך סיפוק.
"החלטת מהר".
"אני צריכה לדעת מה הולך".
המופיליה הנהנה. היא נראתה כמעט זחוחה, וחן התחרטה לרגע על שהסכימה מהר כל-כך, אבל היה לה ברור שהיא צריכה את הידע. היא תישאר. אולי, חשבה, אולי אפילו תחליט להישאר לאורך זמן. אחרי הכול, היא צריכה לגלות אם כל זה באמת נכון. ולהבין קצת יותר את הנפשות הפועלות. ולגלות לאן לעזאזל נעלם אלן.
היא גמרה את הקפה שלה בלגימה ארוכה. המופיליה חיכתה שתניח את הספל ואמרה, "טוב, אם ככה נתחיל כבר היום".
"כן", אמר סמי. "אחרי שניתן לך הזדמנות לצחצח שיניים". הוא חייך אליה.
וכמעט בניגוד לרצונה, היא חייכה אליו בחזרה.

אחרי שצחצחה שיניים והחליפה בגדים – התברר לה שבארון הבגדים שבחדרה היה מגוון מבגדיה – היא כבר הרגישה כמעט אנושית, חה חה, ואז נשמעה הדפיקה בדלת.
"טוק טוק!"
"מי שם?" התגובה האוטומטית נפלטה מפיה של חן עוד לפני שמוחה קלט את קולו של עומרי מעבר לדלת. היא זינקה אל הדלת ופתחה אותה.
עומרי עמד מולה. לבושו היה מרושל רק במקצת. קצת זיפים על סנטרו, שרידי שריטה על לחיו – אה, כן, החתך ההוא. היא נגעה בלחיה, אבל לא חשה כל זכר לחתך המקביל שעיטר גם אותה – ועיניים קצת אדומות. "או שנהיית אלכוהוליסט בשבוע הזה או שגמרת משמרת לילה".
הוא הניד בראשו. "אלכוהול לא עושה לי טוב, כמו שאנחנו כבר יודעים". הוא הסיט לרגע את עיניו ואז החזיר אותן בעקשנות אליה. במאמץ, כך נראה. הוא עמד בדלת כמי שלא יודע מה לעשות עכשיו.
היא פרשה את זרועותיה. רק אז, הוא חייך חיוך של הקלה וחיבק אותה, חיבוק גדול ועוטף. "חני, מתתי מדאגה".
"ועכשיו אתה אל-מת מדאגה?"
"חשבתי שזה התפקיד שלך".
"שטויות. אל-מתים לא דואגים".
"אהא". זרועותיו עדיין עטפו אותה. היא הרגישה במתח העצור בו. ובעוד משהו.
"אה, עומרי... לא שאני רוצה להפריע לפגישתנו המרגשת בזוטות..." הוא נרתע לאחור ופניו לבשו ארשת מסוגרת. מתגוננת. "אבל תגיד לי, זה אקדח בכיס שלך או שאתה סתם שמח לראות אותי? כי אני חייבת לומר שהאופציה השנייה ממש תפתיע אותי, בהתחשב, אבל גם הראשונה היא לא בדיוק אתה".
הוא נראה מבולבל לרגע. אז פניו אורו. "אה, זה! סליחה". הוא שלף משהו מכיסו. עצם מוארך, עטוף בנייר חום. הוא היסס לרגע לפני שהושיט לה אותו. "הבאתי לך משהו. חשבתי שאולי תצטרכי".
"הבאת לי מתנה?"
הוא משך בכתפיו, אבל בעיניו היה ניצוץ משועשע קטנטן, מסגיר. "זה שום דבר. סתם משהו שעשיתי כדי..."
היא לקחה מידיו את המתנה ונכנסה לחדר. עומרי בא בעקבותיה. היא סימנה לו בלי מילים על הכיסא, ולאחר מכן התיישבה על המיטה וקרעה את עטיפת המתנה.
מקל עץ מוקצע ביד, בעל קצה מחודד... "הבאת לי יתד?" היא נעצה בו מבט.
"את יודעת, חשבתי שתצטרכי..." הוא החווה בידו סביבו, ולאחר מכן עשה בידו תנועת נעיצה בהבעה רצינית, אבל קצה-קצהו של חיוך מרדני פרכס עכשיו בזווית פיו. "הכנתי אותה לבד. מסתבר שקצת קשה להשיג כאלה בחנויות".
היא הפכה את היתד בידה מצד לצד. היא נראתה מוקצעת בסכין. שעות של עבודה. היא הסתכלה אליו. "אני מופתעת שלא שמרת אותה לעצמך. מי יודע אילו סכנות אורבות לך עכשיו מצד..." היא לא השלימה את המשפט, רק החוותה על עצמה בידה.
עכשיו הוא חייך. "מי אמר לך שזאת היחידה שעשיתי? הייתי צריך להתאמן איכשהו".
"אז יש לך אחת עקומה משלך?"
תד לי, יתד לי, יתד לי עקומה..." זימר עומרי בקול נמוך. הוא הניד בראשו. "איזה, איזה זלזול ביכולותיי. נפגעתי עמוקות".
"טוב, כן, הייתי צריכה לדעת שתהיה חזק בסמלים פאליים", היא הרימה את היתד ועיקמה את פיה, עיניה מרצדות. "יש לי יתד קטנה בלב..." היא החוותה תנועת נעיצה.
עומרי העווה קלות את פניו עם התנועה. "היי, זאת התמחות קשה אבל מישהו צריך לעשות אותה!" הוא התגונן. "זה לא שהבנאדם מתעורר פתאום בוקר אחד והוא קוטלת".
חן זימרה לעצמה, "פתאום קם ערפד בבוקר ומרגיש שקצת חם, ומחכה ללילה..."
עומרי פרץ בצחוק. "מה זה, ערב שירי ערפדים?" הוא החל לשיר בדרמטיות במיקרופון דמיוני שהחזיק מול פיו. "דם ניגר, כמי נהר – "
חן קטעה אותו, מחויכת, "עומרי, בחיי, כל-כך התגעגעתי אליך שאין לך מושג". היא השעינה את מצחה על לחיו. "שזה די מדהים לאור העובדה שהתעוררתי רק היום".
הוא חיבק אותה. "את יודעת..." הוא פתח ועצר.
היא הרימה אליו את מבטה. "מה?"
הוא הסב את מבטו והניד בראשו. היא הרחיקה את עצמה מעט ממנו, והוא ניסה לעצור אותה, אבל לא בכוח רב מדי. לבסוף אמר, בלי להסתכל בעיניה, "לא הייתי לגמרי בטוח שעוד תהיי את".
"אה". היא הנידה בראשה. היא החלה לומר משהו, השתתקה ואז פתחה שוב, בהיסוס, "אני בעצמי לא לגמרי בטוחה".
עכשיו הוא הסתכל בה. גם היא הסתכלה בו ומשכה בכתפיה. הוא הרפה ממנה ורק הסתכל בה לרגע. "אז זה באמת, העניין הזה". הוא הרים אצבע מהוססת והצביע על צד שפתו, באזור הניב.
"טוב, כן, בערך", היא פתחה את פיה וחשפה את החלל הריק בחניכיה. פניו נראו מופתעים, מבוהלים מעט. היא חייכה.
"נראה לי שלבינתיים אני אצטרך להסתובב עם קשית של טרופית בתיק, למקרה שאהיה צמאה". היא עשתה תנועת נעיצה ושאיבה מקש, והוא גיחך קלות. "זה כמו שיני חלב שנושרות, אמרו לי".
"'שיני חלב'", הוא חזר אחריה בחוסר הבנה.
"נו, ניבי חלב. הניבים צריכים לגדול או משהו. הניבים המקוריים נושרים. החדשים צומחים במקומם. אמרו לי שבקרוב מאוד יהיו לי שיני ארס כמו שצריך", היא חייכה חיוך עקום. לרגע הוא נראה מפקפק, והיא מיהרה להוסיף, "רק בלי הארס. בלי הארס. ל... ערפדים – " היא אמרה את המילה בכוח, בעקשנות. היא תתרגל אליה. בטוח. " – אין ארס".
הוא הניד בראשו. "במקרה שלך, אני לא לגמרי בטוח".
היא חבטה בכתפו באגרוף חלש. "תיזהר אתה. אני מסוכנת עכשיו!"
"גם כן איום בלי שיניים", הוא גיחך.
היא נהמה עליו.
"ערפד נובח לא נושך!" הוא סימן מולה צלב באצבעותיו.
"טוב, מיצית?"
הוא הטה את ראשו מעט הצידה, הרהר ואז אמר, "כן, נראה לי שלבינתיים. לא מתחייב על ההמשך".
"אתה איום ונורא", היא אמרה. "התגעגעתי. הם... קצת צנונים פה. כל פעם שאני מנסה להתבדח קצת הם מסתכלים עליי כאילו נפלתי מהירח".
"טוב, ערפדים, בטח יש איזה חוק שאומר שאסור להם לצחוק או משהו".
"לא נראה לי", היא אמרה מהורהרת. "לא לפי מה ששמעתי מהם עד עכשיו. לא נראה שיש כל-כך הרבה חוקים באופן כללי". 
"טוב, כמה כבר שמעת, אם התעוררת רק היום?"
"שאלה טובה. נראה, הם רוצים להעביר לי את התדריך לערפד המתחיל". היא משכה בכתפיה.
"זה נשמע מעניין. מקווה שאין חוקים שאוסרים עלייך לספר על זה לחברים האנושיים העלובים שלך".
"עומרי..."
"סתם, סתם". הוא משך בכתפיו. "סתם".
"טוב, סתם".
הוא הסתכל על פני החדר. "מקום יפה. עיצוב חדשני".
"בז'", היא אמרה. "נצבע את התקרה בבז'". הייתה הקלה כמעט מגוחכת במשפט, כאילו חיכה להיאמר כבר מאז שהתעוררה.
הוא נאנח. "שרון הייתה אומרת את זה".
עכשיו, כשאמר את זה, חן הבינה שכן, היא שומעת את המילים בקולה של שרון, המחקה מבטא פולני מוגזם.
הם שתקו רגע.
"כל דבר מזכיר לי אותה", הוא אמר כמו לעצמו.
חן הפנתה מבט, נעצה אותו בקיר. לי לא.
הוא הסתכל בה לרגע, ואז נשם עמוק ואמר, "זה ייקח לנו קצת זמן". כשהחזירה אליו מבט הוסיף, "בינינו. זאת אומרת. אנחנו. זה יהיה... זה יהיה בסדר".
"כן". היא החזירה לו מבט. הם הסתכלו ככה זה בזה כמה שניות עד שהוא הסב את מבטו. "זה יהיה בסדר".
השתיקה עמדה ביניהם. חן חשבה שבינה לבין עומרי העניינים אולי יהיו בסדר ואולי לא, נראה. אבל בינה לבין שרון...
"איך הייתה ההלוויה?" היא שאלה בשקט.
הוא התנער והביט בה במבט מופתע, והיא הבינה שהוא חשב על אותם דברים ממש. היה בכך משהו מעודד, שהיא עדיין חולקת מחשבות עם עומרי. "הייתה... שקטה. הם לא רצו הרבה אנשים. אפילו לא כל-כך רצו שאני אבוא". משהו משך בזווית פיו.
היא הסתכלה בו לרגע ואז הבינה. "הם מאשימים אותך?"
הוא משך בכתפיו באי-רצון. לאחר רגע אמר, "כן".
"למה – רגע, מה באמת אמרתם להם על כל זה?"
"תאונת דרכים". הוא הסתכל בה בפנים חתומים.
היא עצמה את עיניה וניסתה לדמיין את התמונה. "הם ביימו תאונה?"
הוא משך בכתפיו.
"אבל איך זו אשמתך?"
"כי התקשרתי אליה שתעזור לי אחרי שהאופנוע התפנצ'ר. והיא באה בדחיפות, באמצע הכול".
"אה". אבל גם ככה זו לא אשמתך, היא רצתה לומר, אבל לא אמרה. מן הסתם גם הוריה של שרון יודעים שזו לא אשמתו של עומרי. ועדיין, הם לא יוכלו שלא להאשים אותו. אם לא היה קורא לה לעזרה – אם לא היו שניהם קוראים לה לעזרה – היא פנתה אליו שוב. "אבל שנינו התקשרנו אליה – "
"את היית בסיני. מקום טוב להתבודד בו".
"אה?" הצליל המטופש של חוסר ההבנה כנראה לא היה עד כדי כך יאה לערפדה, אבל חן לא יכלה להימנע ממנו.
"הם... סמי – " הוא כחכח בגרונו. "סמי פנה אליי. הם פועלים מהר, הוא פנה אליי קצת אחרי שהעבירו אותך. הם לא נתנו לי להיות איתך, אמרו לי שאני חייב לטפל בגרירה של האופנוע ולחזור הביתה כאילו שהכול כרגיל – " עיניו היו כאובות, מתנצלות. היא משכה בכתפיה כדי שימשיך. "הוא אמר שחייבים להגיד להורים שלך משהו. אמרתי לו שאת לא בקשר מאוד קרוב איתם. אז הוא הביא אליי את הסלולרי שלך – " היא העיפה מבט מהיר לעבר השידה. הייתה שם מגירה. היא פתחה אותה והמכשיר היה בתוכה, כבוי. "דיברנו קצת והגענו למסקנה שהכי טוב שאני אשלח להם בשמך סמס שמודיע שאת בסיני ושלא תהיי זמינה כמה זמן. רבת עם שרון, כעסת עליה, וזה היה הקש האחרון כי כבר היית מדוכאת ממילא, אז התחפפת. לא היה לך מושג ממה שקרה. ברגע ש'תחזרי מסיני'..." הוא משך בכתפיו. "זה כבר ביניכם". הוא השפיל את מבטו.
חן לא הייתה בטוחה מה לומר. נכון, זה יצטרך להיות ביניהם – בינה לבין סמי והמופיליה. או נכון יותר, בין סמי להמופיליה, והיא כנראה תהנהן ותסכים, כי להם היה די והותר זמן לחשוב על פתרונות.
עומרי משך בכתפיו. "טוב, אמרו לי שאת ערה ובאתי אחרי המשמרת, אבל האמת היא שאני חייב ללכת לישון. יש לי עוד משמרת בערב, ואני גמור". הוא משך בכתפיו שוב. "את יודעת איך זה, החיים זה מה שקורה לך כשאת עסוקה במשהו אחר".
חן בחנה אותו. הוא באמת נראה מותש למדי. נראה שניצל חלק גדול מדי משעותיו הפנויות בזמן האחרון לביקורים אצלה. ולגילוף יתדות. היא הניחה יד על כתפו, והוא התרפק עליה לרגע. אז הרים אליה מבט.
"פתאום קלטתי, את לא קרה".
היא הסתכלה על היד המונחת על כתפו ולאחר מכן משכה אותה אליה ונגעה בה בידה השנייה, אבל כמובן, היא לא יכלה לחוש כך אם הטמפרטורה שלה הייתה חריגה. היה עליה לסמוך על עומרי שיֵדע.
"שתיתי קפה". הוא הסתכל עליה בלי להבין. "הם אמרו לי שזה קשור למה שאני אוכלת. אוכל של... בני אדם מחמם. או משהו. אני לא יודעת איך זה עובד, האמת", הוסיפה. "יש לי עוד הרבה ללמוד".
"הא", הוא אמר. הוא קם וגם היא קמה. "טוב, לכי ללמוד. אני זז".
"כן, טוב... כן", אמרה חן וליוותה אותו אל הדלת.
"ביי, חן. תשמרי על עצמך".
היא הסתכלה בו במבט ממושך. "תשמור על עצמך אתה", אמרה. היא רצתה לגעת בכתפו שוב, אבל הוא כבר פתח את הדלת ויצא בלי להסתכל בה שוב. הדלת נסגרה בשקט.

היא חזרה לתוך החדר, הסתכלה לרגע ביתד המונחת על המיטה וכמעט נגעה בה. נקישה קלה בדלת העירה אותה משרעפיה, ולאחר תהייה של רגע קלטה שצליל הנקישה אינו של עומרי שחוזר לרפא איתה פצעים – או אולי רק לחטט בהם. זה היה סמי, שבא לקחת אותה. יש לה לימודים.



יום רביעי, 13 בספטמבר 2017

התחנה המרכזית

קחו פסק זמן קצר מההכנות לחג, התרווחו לכם בנחת על הכורסא החביבה עליכם, שימו ברקע שיר נוסטלגי, והצטרפו אל לביא תדהר במסע אל עבר העתיד. אמנם אנו נתרחק מאוד מה"עכשיו", אבל בכלל לא נתרחק מ"כאן". למעשה, אנו נישאר ממש כאן, בתחנה המרכזית של תל אביב. (וכן, ניחשתם נכון, השיר הנוסטלגי הוא "התחנה הישנה" של טיפקס).






גלות כלל-עולמית הותירה רבע מיליון אנשים למרגלותיה של תחנת חלל. תרבויות מתנגשות בחיים האמיתיים ובמציאות הווירטואלית. החיים זולים והמידע זול עוד יותר.

כשבוריס צ'ונג חוזר ממאדים לתל אביב הוא מגלה שהרבה מאוד השתנה. אהובתו לשעבר מגדלת ילד מוכר להפליא שמסוגל להתחבר לזרם המידע של אדם בנגיעת אצבע. בת הדודה שלו מאוהבת ברובוטניק – חייל מסוברג פגוע, שנמצא במרחק פסע מקבצנות חלקי חילוף. אבא שלו חולה במחלת מוח רב-דורית חשוכת מרפא. וערפדת מידע נרדפת עקבה אחרי בוריס למקום שהכניסה אליו אסורה לה.

ומעל לכל אלה ניצבת התחנה המרכזית, רכזת בין-כוכבית המקשרת בין כל הדברים: תל אביב המשתנה תמידית; זירה וירטואלית רבת-עוצמה ומושבות החלל שאליהן נמלטה האנושות מפגעי העוני והמלחמות. את הכול מחברים האֲחֵרִים, ישויות חייזריות רבות-עוצמה, שבאמצעות השיח – זרם תודעה שוטף ודינמי – מסמנות רק את תחילתו של שינוי בלתי הפיך.

בתחנה המרכזית ממשיכים בני האדם והמכונות להסתגל, לשגשג... ואפילו להתפתח עוד.



לביא תדהר גדל בקיבוץ בצפון הארץ אך שנים רבות טייל ברחבי העולם. הוא חי באנגליה, בדרום אפריקה, בואנואטו ובלאוס למשך פרקי זמן ממושכים. כיום הוא מתגורר בלונדון. ספריו עטורי פרסים, ביניהם פרס הפנטסיה העולמי ב-2012 לרומן הטוב של השנה (שבו ניצח את סטיבן קינג וג'ורג' ר.ר. מרטין) על ספרו אוסמה, פרס הג'רווד היוקרתי ב-2015 עבור האיש החולם, פרס הפנטסיה הבריטי ואחרים, וכן היה מועמד לפרסים באיטליה ויפן. הוא כיום אחד הסופרים הישראלים המצליחים בעולם, וספריו יוצאים במספר רב של שפות. ספרו המאה האלימה נמצא כעת בהפקה לטלויזיה בארה"ב. 

התחנה המרכזית זכה בפרס הקמפבל לספר המד"ב הטוב של השנה ב-2017. הספר תורגם ונמכר בלמעלה מ-10 שפות. 

זהו ספרו הראשון של תדהר הרואה אור בעברית. הוא נכתב בישראל ובאנגליה.


התחנה המרכזית, לביא תדהר
תרגום: חמוטל ילין
עריכה: חמוטל לוין
איור שער: אבי כץ
עיצוב כריכה: דנה ציביאק

הספר יראה אור ב 09/10/2017 באירוע השקה באיקון 2017. כולכם מוזמנים. הכניסה חופשית.


התרווחתם? 
שמתם ברקע שיר נוסטלגי?
להלן הפרולוג והפרק הראשון.

פרולוג 

בפעם הראשונה הגעתי לתחנה המרכזית ביום חורף אחד. פליטים אפריקאים ישבו על הדשא בפנים חסרות הבעה. הם חיכו, אבל לא היה לי מושג למה בדיוק הם מחכים. מחוץ לאטליז שיחקו שני ילדים פיליפינים והעמידו פנים שהם מטוסים: פרשו ידיים לצדדים ורצו במעגלים כשהם יורים ממכונות ירייה דמיוניות שהסתתרו תחת כנפיהם. מאחורי דלפק האטליז עמד פיליפיני והכה בצלעות בסכין קצבים כדי להפריד את נתחי הבשר מהעצמות. מעט רחוק יותר עמד דוכן "שווארמה ראש העיר", שהתפוצץ כבר פעמיים בפיגועי התאבדות אבל היה פתוח לעסקים כרגיל. ריח שומן כבש וכמון נישא אל מעבר לרחוב הרועש ועורר בי תיאבון. 
רמזורים הבהבו בירוק, צהוב ואדום. מעבר לכביש התפרשה חנות רהיטים אל המדרכה בשפע של ספות וכורסאות צעקניות. חבורה קטנה של נרקומנים ישבה על היסודות השרופים של מה שפעם היה התחנה המרכזית הישנה ופטפטה לה. הרכבתי משקפי שמש כהים. השמש הייתה גבוה בשמים ולמרות הקור היה זה חורף מזרח תיכוני והיום היה בהיר ולעת עתה יבש. 
שוטטתי במדרחוב נווה שאנן. מצאתי מחסה בבר בלתי חוקי קטן, כמה שולחנות וכיסאות מעץ, דלפק קטן שמגיש פחות או יותר רק בירה מכבי. גבר ניגרי שעמד מאחורי הדלפק בחן אותי בפנים חסרות הבעה. ביקשתי בירה. התיישבתי והוצאתי את המחברת שלי ועט ובהיתי בדף. 
התחנה המרכזית, תל אביב. ההווה. או הווה כלשהו. עוד מתקפה על עזה, בחירות בפתח, בדרום, בערבה, בדיוק בנו חומת הפרדה ענקית כדי למנוע מפליטים להיכנס למדינה. הפליטים היו כעת בתל אביב, מרוכזים באזור התחנה המרכזית הישנה בדרום העיר, כרבע מיליון פליטים ומהגרי עבודה חוקיים, תאילנדים ופיליפינים וסינים. לגמתי מהבירה. היא הייתה גרועה. בהיתי בדף. התחיל לרדת גשם. 

התחלתי לכתוב: 

פעם היה העולם צעיר. ספינות האקסודוס רק התחילו אז לצאת ממערכת השמש; עולם הֶבֶן עדיין לא התגלה; דוקטור נוֹבוּם עדיין לא חזר מהכוכבים. אנשים עדיין חיו כפי שחיו מאז ומעולם: בשמש ובגשם, עם אהבה או בלעדיה, תחת שמים כחולים ובתוך השיח, שתמיד סובב סביבנו, בכל רגע ורגע. 
כל זה קרה בתחנה המרכזית הישנה, נמל החלל העצום המתנשא מעל הנופים העירוניים התאומים של יפו הערבית ותל אביב היהודית. זה קרה בין הקשתות ואבני הריצוף, במרחק יריקה מהים: עדיין היה אפשר להריח באוויר את המלח ואת הזפת ולהסתכל, בשעת הזריחה, בעפיפונים הסולאריים הצוללים מטה ומסתובבים באוויר עם גולשיהם המכונפים. 
זאת הייתה תקופה של לידות משונות, כן: עוד תקראו על כך. ודאי תהיתם בנוגע לילדי התחנה המרכזית. וגם תהיתם איך הניחו לסטרִיגוֹי להיכנס לתחומי כדור הארץ. זהו הרחם שממנו זחלה האנושות, נאבקת בשיניים ובציפורניים, לעבר הכוכבים. 
אבל זהו גם ביתם הקדמון של האֲחֵרִים, ילדי הדיגיטליוּת. במובן מסוים, הסיפור הזה הוא גם הסיפור שלהם. 
יש כאן גם מוות, כמובן: תמיד יש. האורקל נמצאת פה ואיברהים, האלטע זאכן, ועוד רבים נוספים ששמותיהם אולי מוכרים לכם – 
אבל כל זה כבר ידוע לכם. בטח ראיתם את עלייתם של האֲחֵרִים. הכול מופיע שם, אם כי שם הפכו את כולם ליפים כל-כך. 
כל זה קרה לפני זמן רב מאוד, אבל אנחנו עדיין זוכרים; ואנחנו לוחשים זה לזה את המעשיות הישנות על פני הזמן הנצחי, במגורינו הנוכחיים שבין הכוכבים. 
הכול מתחיל בילד קטן שחיכה לאב נעדר. 
יום אחד, כך מספרים הסיפורים הישנים, נפל איש מהכוכבים אל כדור הארץ... 


ההשפלה שבגשם 

ריח הגשם תפס אותם לא מוכנים. היה זה אביב וריח היסמין נישא באוויר והתערבב בהמיית האוטובוסים החשמליים, ודאונים סולאריים מילאו את השמים כמו להקות ציפורים. אָמֵליָה קוֹ עשתה רימיקס קוואסה-קוואסה לקאבר של סוזן וונג לשיר Do You Wanna Dance. הגשם התחיל לרדת ביריעות כסופות, כמעט ללא קול; הוא בלע את קולות הירי והרטיב כהוגן את העגלה הבוערת שבהמשך הרחוב ותפס את ההומלס הזקן שחרבן ליד מכולת האשפה כשמכנסיו האפורים מופשלים סביב קרסוליו וגליל נייר הטואלט היחיד שלו בידו, וההומלס קילל, אבל בשקט. הוא היה רגיל להשפלה שבגשם. 
העיר נקראה פעם תל אביב. התחנה המרכזית התנשאה אל האטמוספרה בדרום העיר, תחומה ברשת של כבישים מהירים ישנים שהושתקו. גג התחנה היה גבוה כל-כך עד שלא היה אפשר לראות אותו. הוא שירת את כלי הרכב הסטרטוספריים שהתרוממו מהמשטח המהוקצע ונחתו עליו. מעליות התחנה נורו מעלה ומטה כמו כדורי אקדח ורחוק מתחתיה, בשמש המזרח תיכונית העזה, המה השוק העמוס הסובב את נמל החלל מרוב מסחר ומבקרים ותושבים והאוסף הרגיל של כייסים וגנבי זהויות. 
מהמסלול אל התחנה המרכזית, מהתחנה המרכזית אל מפלס הרחוב ומהחלל הלימינלי הממוזג אל העוני של השכונה המקיפה את נמל החלל, שם עמדו מאמא ג'ונס והילד קרנקי יד ביד וחיכו. 
הגשם הפתיע אותם. נמל החלל, אותו לווייתן לבן ענקי, כמו הר חי המתרומם מתוך מצע אבן עירוני, משך אליו את צביר העננים ויצר מערכת אקלים מיניאטורית משל עצמו. כמו איים בים חוו נמלי חלל ממטרים מקומיים, שמים מעוננים ותעשייה משגשגת של חוות מיניאטוריות שצמחו על דפנות בנייניהם העצומים כמו חזזית. 
הגשם היה חמים והטיפות גדולות והילד הושיט יד וחפן טיפת גשם בין אצבעותיו. 
מאמא ג'ונס, שנולדה לאבא ניגרי ולאימא פיליפינית בארץ הזאת, בעיר הזאת, שנקראה בשמות רבים לאורך השנים, בשכונה הזאת עצמה, כשבכבישים עדיין הדהד קולו של מנוע הבעֵרה הפנימית והתחנה המרכזית שירתה אוטובוסים, לא מטוסים תת-מסלוליים, וזכרה היטב מלחמות ועוני ומה זה אומר להיות לא רצויה כאן, בארץ הזאת שעליה נלחמו ערבים ויהודים, הביטה בילד בגאווה מגוננת עזה ביותר. קרום דק ומבריק, כמו בועת סבון, הופיע בין אצבעותיו של הילד, שהפריש אנרגיה ותמרן אטומים כדי ליצור את הדבר הזה, את בועת השלג המגוננת הזאת שבה לכד את טיפת הגשם הבודדת. היא ריחפה בין אצבעותיו, מושלמת ועל-זמנית. 
מאמא ג'ונס המתינה, אם כי במידת מה של חוסר סבלנות. היא ניהלה בר לא חוקי ברחוב נווה שאנן הישן, מדרחוב קדום שהגיע ממש עד לקיר של נמל החלל, וכבר הייתה צריכה לחזור לשם. 
"תניח לזה," היא אמרה, נימה מעט עצובה בקולה. הילד הפנה אליה עיניים שצבען כחול עמוק, כחול מושלם שנרשם כפטנט עשרות שנים קודם לכן, לפני שמצא את דרכו למרפאות הגֵנים של האזור שם פרצו אליו, גנבו אותו ומכרו אותו לעניים בסכום נמוך לאין שיעור מעלותו המקורית. 
השמועות גרסו שבדרום תל אביב יש מרפאות טובות יותר מאשר בצ'יבה או ביונאן, אם כי מאמא ג'ונס די פקפקה בכך. 
זולות יותר, לעומת זאת, אולי כן. 
"הוא מגיע?" אמר הילד. 
"אני לא יודעת," אמרה מאמא ג'ונס. "אולי. אולי היום הוא מגיע." 
הילד הפנה אליה את ראשו וחייך. הוא נראה צעיר מאוד כשחייך. הוא שחרר את הבועה המוזרה מידו והיא דאתה אל-על, מבעד לגשם, והטיפה המבודדת שריחפה בתוכה התרוממה אל העננים שהולידו אותה. 
מאמא ג'ונס נאנחה והעיפה מבט מודאג בילד. קרנקי לא היה שֵם כשלעצמו אלא מילה בפידג'ין אסטרואידית, שבעצמה הייתה תוצר של שפות היברידיות ישנות מדרום האוקיינוס השקט שנישאו אל החלל בפיהם של הכורים והמהנדסים שהחברות המלאיות והסיניות שלחו לשם ככוח עבודה זול. היא נגזרה ממילה אנגלית ישנה שפירושה היה יכול להיות, בהתאם לנסיבות, רגזני או משוגע או... 
או קצת מוזר. 
מישהו שעושה דברים שאנשים אחרים אינם יכולים לעשות. 
מה שבפידג'ין אסטרואידית נקרא נָקַיימַס. 
מאגיה שחורה. 
קרנקי הדאיג אותה. 
"הוא מגיע? זה הוא?" 
איש הלך והתקרב אליהם, איש גבוה עם מַג מאחורי האוזן ושיזוף מהסוג שמתקבל ממכונות וצעדים לא נינוחים של מישהו שאינו רגיל לכבידה הזאת. הילד משך בידה. "זה הוא?" 
"אולי," היא אמרה וחשה את חוסר התקווה של המצב כפי שחשה בכל פעם שחזרו על הטקס הקטן והקבוע הזה, מדי יום שישי לפני כניסת השבת כשהמשלוח האחרון של נוסעים נכנסים הגיע לתל אביב מפתח-לונה או מטוֹנג יוּן שבמאדים או מהחגורה או מאחת הערים האחרות שבכדור הארץ, כגון ניו דלהי החדשה ואמסטרדם וסאו פאולו. מדי שבוע כי אמו של הילד אמרה לו, לפני מותה, שאבא שלו יחזור יום אחד, שאבא שלו הוא אדם עשיר, שעובד הרחק בחלל, ויום אחד הוא יחזור, יחזור ביום שישי כדי לא לאחר את כניסת השבת, והוא ידאג להם. 
ואז היא לקחה מנת יתר של ממריצי אמונה ועלתה השמיימה בפרץ של אור לבן וראתה את אלוהים בזמן שניסו לעשות לה שטיפת קיבה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי ומאמא ג'ונס נאלצה, אם כי בהסתייגות מה, לדאוג לילד – כי לא היה אף אחד אחר. 
בצפון תל אביב גרו היהודים בגורדי השחקים שלהם וביפו שמדרום חזרו הערבים לנחלתם הישנה ליד הים. ואילו כאן, בתווך, עדיין היו אנשים מהארץ שנקראה פעם לחלופין פלסטין או ישראל ושאבותיה הקדמונים הגיעו לשם כפועלים מכל רחבי העולם, מאיי הפיליפינים ומסודאן ומניגריה ומתאילנד או סין, ושילדיהם נולדו שם וכך גם ילדי ילדיהם, שדיברו עברית וערבית ופידג'ין אסטרואידית, השפה הכמעט אוניברסלית של החלל. מאמא ג'ונס דאגה לילד כי לא היה אף אחד אחר והכלל בארץ הזאת חל על כולם באותה מידה, לא משנה מאיזו מובלעת שלה הגיעו. אנחנו דואגים לאנשים שלנו. 
כי אין אף אחד אחר. 
"זה הוא!" הילד משך בידה. האיש התקרב אליהם. היה בהליכתו, בפניו, משהו מוכר שבלבל פתאום את מאמא ג'ונס. האם ייתכן שהילד באמת צודק? אבל זה הרי בלתי אפשרי, הילד בכלל לא נ – 
"קרנקי, די!" הילד משך אותה אחריו ורץ לעבר האיש, שנחרד ממחשבותיו למראה הילד הזה והאישה הזאת המסתערים לעברו. קרנקי נעצר מול האיש והתנשם בכבדות. "אתה אבא שלי?" הוא אמר. 
"קרנקי!" אמרה מאמא ג'ונס. 
האיש נעשה שקט מאוד. הוא השתופף עד שהגיע לגובה עיניו של הילד והסתכל עליו בהבעה מרוכזת ורצינית. 
"יכול להיות," הוא אמר. "אני מזהה את הכחול הזה. אני זוכר שהייתה תקופה מסוימת שהוא היה פופולרי. פרצנו לקוד המסחרי הרשום של ארמָני ויצרנו גרסת קוד פתוח..." הוא הביט בילד ואז נגע במג שמאחורי אוזנו – מג מאדימי, הבחינה מאמא ג'ונס, ונורת אזהרה נדלקה במוחה. 
היו חיים על מאדים, לא התרבויות העתיקות שחלמו עליהן בעבר אלא חיים מיקרוסקופיים מתים. ואז מצא מישהו דרך לעשות לקוד הגנטי שלהם הנדסה הפוכה ויצר מהם מגבירים... 
סימביונטים חייזריים שאף אחד לא הבין ומעטים בכלל רצו להבין. 
הילד קפא במקומו ואז חייך, פניו זורחות באושר שמימי. "תפסיק עם זה!" אמרה מאמא ג'ונס. היא ניערה את האיש עד שכמעט איבד את שיווי המשקל שלו. "תפסיק! מה אתה עושה לו?" 
"אני..." האיש הניד בראשו. הוא נגע במג והילד השתחרר מקיפאונו והביט סביבו בהשתאות, כאילו איבד פתאום את דרכו. "לא היו לך הורים," אמר לו האיש. "נוצרת במעבדה, ממש כאן, הרכיבו אותך מגנומים לשימוש ציבורי וחלקי צמתים מהשוק השחור." הוא התנשם. "נקיימס," הוא אמר והתרחק קצת לאחור. 
"תפסיק!" אמרה מאמא ג'ונס שוב, בתחושה של חוסר אונים. "הוא לא – " 
"אני יודע." האיש חזר ונרגע. "אני מצטער. הוא מצליח לדבר עם המג שלי. בלי ממשק. כנראה עשיתי אז עבודה טובה יותר ממה שחשבתי." 
משהו בפנים האלה, בקול הזה, ופתאום היא הרגישה מעין מתח בחזה, תחושה ישנה, מוזרה ומערערת כרגע. "בוריס?" היא אמרה. "בוריס צ'וֹנג?" 
"מה?" הוא הרים את ראשו והביט בה סוף-סוף כראוי. היא ראתה אותו עכשיו בבירור מוחלט, את תווי הפנים הסלאביים הקשוחים ואת העיניים הסיניות הכהות, את כל המכלול שהיה עשוי ממנו, מבוגר יותר כעת, שונה בעקבות השפעות החלל והנסיבות, אבל עדיין הוא... 
"מרים?" 
היא הייתה מרים ג'ונס באותה תקופה. מרים על שם סבתא שלה. היא ניסתה לחייך, אבל לא הצליחה. "זאת אני," היא אמרה. 
"אבל את – " 
"אני לא עזבתי," היא אמרה. "אתה זה שעזב." 
הילד העביר את מבטו ביניהם. הבנה ובעקבותיה אכזבה כרכמו את פניו. מעל לראשו התקבץ הגשם, שנתלש מהאוויר ויצר יריעת מים נרעדת שדרכה התפצלה השמש לקשתות קטנות. 
"אני חייבת ללכת," אמרה מרים. עבר זמן רב מאז שהייתה מרים בעיני מישהו. 
"איפה? חכי – " בוריס צ'ונג נראה, לשם שינוי, מבולבל. 
"למה חזרת?" אמרה מרים. 
הוא משך בכתפיו. מאחורי אוזנו פעם המג המאדימי, ישות פרזיטית חיה הניזונה ממארחה. "אני..." 
"אני חייבת ללכת," מאמא ג'ונס, מרים, פעם היא הייתה מרים והחלק הזה בה, הקבור זה זמן רב, ניעור בתוכה, והדבר עורר בה תחושה משונה ומציקה, והיא משכה את ידו של הילד ויריעת המים הרועדת שמעל לראשו התפקעה ונפלה משני צדדיו ויצרה מעגל מושלם של רטיבות על המדרכה. 
בכל שבוע היא נעתרה לבקשתו האילמת של הילד, לקחה אותו לנמל החלל, לאותה מפלצת מבהיקה בלב העיר, כדי להסתכל ולחכות. הילד ידע שהוא נוצר במעבדה, הוא ידע שמעולם לא קינן ברחמה של אף אישה, שהולידו אותו במעבדות הזולות שבהן הצבע מתקלף מהקירות והרחמים המלאכותיים מתקלקלים תכופות – אבל גם לעוברים נטושים היה ביקוש. לכל דבר היה ביקוש. 
אבל כמו כל הילדים, הוא לא האמין. בדמיונו אימא שלו אכן עלתה השמיימה. ממריצי האמונה היו המפתח שלה לשערי גן העדן, ובדמיונו אבא שלו אכן עמד לחזור, בדיוק כפי שהיא אמרה לו, לנחות משמי התחנה המרכזית ולרדת אל השכונה הזאת, התקועה כך בין צפון לדרום, בין יהודים לערבים, למצוא אותו ולאהוב אותו. 
היא משכה שוב בידו של קרנקי והוא בא איתה, והרוח כמו צעיף נכרכה סביבו והיא ידעה מה הוא חושב. 
בשבוע הבא, אולי, הוא יבוא. 
"מרים, חכי!" 
בוריס צ'ונג, שפעם היה יפה, כשהיא הייתה יפה, בלילות האביב הרכים לפני זמן רב כשהיו שוכבים מעל לבניין הישן המלא בעובדי משק בית של עשירי הצפון, שם יצרו לעצמם קן חמים בין קולטי השמש ומלכודות הרוח, מקום מפלט קטן, עשוי מספות שהושלכו לרחוב וסוכך מכותנה הודית ססגונית שעליו היו מודבקות סיסמאות פוליטיות בשפה שאף אחד משניהם לא דיבר. הם היו שוכבים שם ומתבשמים מגופם העירום, למעלה על הגג, באביב, כשהאוויר היה חמים ורווי בניחוחות פרחי הלילך ושיחי היסמין שצמחו למטה, יסמין שאיחר ללבלב, שהדיף את ריחו בלילות, תחת הכוכבים והאורות של נמל החלל. 
היא המשיכה ללכת, המרחק אל הבר שלה היה קצר מאוד, הילד בא איתה והאיש הזה, איש זר כעת, שפעם היה צעיר ויפה ולחש לה את אהבתו בעברית ואז עזב אותה, לפני זמן רב, זה היה לפני זמן רב כל-כך – 
האיש הזה הלך אחריה, האיש הזה שכבר לא הכירה, ולבה הלם במהירות בתוכה, לבה הישן, לב בשר ודם, שמעולם לא הוחלף. אבל היא המשיכה לצעוד בנחישות ועברה בדרכה דוכני ירקות ופירות, את מרפאות הגֵנים, מרכזי העלאה שמכרו חלומות משומשים, חנויות נעליים (שהרי אנשים תמיד יצטרכו נעליים על רגליהם), המרפאה החינמית, מסעדה סודנית, פחי האשפה, עד שלבסוף הגיעה אל הבר של מאמא ג'ונס, חור קטן השוכן בין מרפדייה לצומת של כנסיית רובוט, שהרי אנשים תמיד צריכים שירפדו להם ספות וכורסאות ישנות והם תמיד צריכים אמונה, מכל סוג שהוא. 
ולשתות, חשבה מרים ג'ונס בשעה שנכנסה לבר שבו הייתה התאורה מעומעמת כיאה, השולחנות עשויים מעץ, מכוסים כולם במפות בד, ושבו הצומת הקרוב ביותר היה משדר מבחר של פידי תוכניות אילולא נתקע, כבר די מזמן, על ערוץ דרום סודני ששידר תערובת של דרשות, דיווחי מזג אוויר שאינם משתנים ושידורים חוזרים מדובבים של אופרת הסבון המאדימית הוותיקה כבלי ההרכבה, וזהו. 
בדלפק הגבוה הגישו את בירה טייבה הפלסטינית ובירה מכבי הישראלית מהחבית, וודקה רוסית מתוצרת מקומית, מבחר של משקאות קלים ולאגר מבוקבק, נרגילות בשביל הלקוחות ולוחות שש-בש שעמדו גם הם לשימושם – זה היה מקום קטן וחביב, שלא היה רווחי במיוחד אבל כיסה את הוצאות המגורים והאוכל והטיפול בילד, והיא הייתה גאה בו. הוא היה שלה. 
בתוך הבר ישב רק קומץ קטן של לקוחות קבועים, כמה עובדי מספנה שסיימו את המשמרת שלהם בנמל החלל, או שטרם התחילו אותה, חלקו נרגילה ושתו בירה על רקע שיחה ידידותית ותמנונאי שהשתכשך בדלי מים ושתה ערק ואיזובל צ'ו, בתה של חברתה אירנה צ'ו, ששתתה תה נענע ונראתה שקועה בהרהורים. מרים נגעה קלות בכתפה כשנכנסה, אבל הבחורה אפילו לא זזה. היא הייתה שקועה עמוק בתוך הווירטואליוּת, כלומר, בתוך השיח. 
מרים נכנסה מאחורי הבר. מסביבה געשה וזמזמה וקראה התעבורה הבלתי פוסקת של השיח, אבל היא לא הניחה לרובה לחדור לתודעתה. 
"קרנקי," אמרה מאמא ג'ונס, "אני חושבת שכדאי שתעלה לדירה ותכין שיעורים." 
"סיימתי," אמר הילד. הוא הפנה את תשומת לבו אל הנרגילה הסמוכה וחפן בידו עשן כחול, שאותו הפך לכדור עגול וחלק. הוא היה שקוע בזה כולו. מאמא ג'ונס, שעמדה כעת מאחורי הדלפק שלה והרגישה נינוחה יותר כאן, כשליטה של ממלכתה, שמעה את הצעדים וראתה את הצל החולף, ואז נכנסה דמותו הגבוהה והרזה של האיש שבפעם האחרונה שנפגשו הכירה בשם בוריס צ'ונג, והתכופפה מתחת למשקוף הנמוך מדי. 
"מרים, אנחנו יכולים לדבר?" 
"מה תרצה?" 
היא החוותה על המדפים שמאחוריה. אישוניו של בוריס צ'ונג התרחבו וצמרמורת חלפה בגבה של מאמא ג'ונס. הוא תקשר בדממה עם המג המאדימי שלו. 
"נו?" קולה נשמע חד יותר מכפי שהתכוונה. עיניו של בוריס נפערו עוד יותר. הוא נראה מעט מזועזע. "ערק," הוא אמר, ואז חייך חיוך פתאומי ששינה את פניו לחלוטין, עשה אותו צעיר יותר, עשה אותו – 
אנושי יותר, היא פסקה. 
היא הנהנה והורידה בקבוק מהמדף ומזגה לו כוסית ערק, והוסיפה קרח והגישה לו לשולחן בתוספת מים צוננים – כשמוזגים את המים פנימה המשקה משנה את צבעו והופך מנוזל שקוף למשהו חיוור ועכור כמו חלב. 
"שבי איתי." 
היא עמדה בידיים שלובות ואז נעתרה. היא התיישבה והוא, אחרי רגע של היסוס, הצטרף אליה. 
"כן?" היא אמרה. 
"מה שלומך?" הוא אמר. 
"טוב." 
"את יודעת שהייתי חייב לעזוב. כבר לא הייתה כאן עבודה, לא היה עתיד – " 
"אני הייתי כאן." 
"כן." 
עיניה התרככו. היא הבינה את כוונתו, כמובן. והיא גם לא יכלה להאשים אותו. היא עודדה אותו ללכת, ומרגע שהלך לא נותרה להם ברֵרה אלא להמשיך הלאה, והיא, באופן כללי, לא הצטערה על החיים שחייתה. 
"המקום שייך לך?" 
"הוא מכסה את שכר הדירה, החשבונות. אני מטפלת בילד." 
"הוא..." 
היא משכה בכתפיה. "מהמעבדות," היא אמרה. "יכול להיות שהוא אחד מאלה שעשית, כמו שאמרת." 
"היו כל-כך הרבה..." הוא אמר. "ילדים שהורכבו מכל חתיכת קוד גנטי לא רשום שהצלחנו למצוא. כולם כמוהו?" 
מרים הנידה בראשה. "אני לא יודעת... קשה לעקוב אחרי כל הילדים. והם גם לא נשארים ילדים. לא לנצח." היא צעקה אל הילד. "קרנקי, אתה מוכן בבקשה להביא לי כוס קפה?" 
הילד הסתובב, עיניו הרציניות ממוקדות בשניהם, כדור העשן עדיין נח בידו. הוא זרק אותו לאוויר והכדור אימץ שוב את תכונותיו הרגילות והתפוגג. "אוף," הוא אמר. 
"עכשיו, קרנקי," אמרה מרים. "תודה." הילד ניגש לבר ומרים הסתובבה בחזרה אל בוריס. 
"איפה היית כל הזמן?" היא שאלה. 
הוא משך בכתפיו. "חלק מהזמן הייתי בקֶרֶס, בחגורה, כעובד של אחת מהחברות המלאיות." הוא חייך. "לא עוד תינוקות. פשוט... תיקנתי אנשים. ואז הייתי שלוש שנים בטונג יון ועשיתי את ה – " הוא הצביע על גוש החומר הביולוגי שפעם מאחורי אוזנו. 
מרים שאלה בסקרנות, "זה כאב?" 
"הוא גדל ביחד איתך," אמר בוריס. "מזריקים לך את ה... זרע של זה, מתחת לעור, ואז הוא מתחיל לגדול. זה... יכול להיות קצת לא נעים. לא בקטע הפיזי, אלא כשמתחילים לתקשר איתו, להניח תשתית." 
היה לה מוזר לראות את הדבר הזה. "אני יכולה לגעת?" היא אמרה, מופתעת מעצמה. בוריס נראה נבוך מאוד; הוא תמיד נראה ככה, היא חשבה, וזיק עז של גאווה, ושל חיבה, חלף בגופה וטלטל אותה. 
"כן," הוא אמר. "בבקשה." 
היא הושיטה יד ונגעה במג בזהירות, בקצה אצבעה. מזכיר מאוד עור, היא חשבה בהפתעה. קצת חמים יותר, אולי. היא לחצה עליו והרגישה כאילו היא נוגעת במורסה. היא הזיזה ממנו את ידה. 
הילד, קרנקי, חזר עם השתייה שלה – פינג'אן ובתוכו קפה שחור, שבושל עם הל וקינמון. היא מזגה את הנוזל לכוס חרסינה קטנה ואחזה אותה בין אצבעותיה. קרנקי אמר, "אני שומע את זה." 
"את מה?" 
"את זה," התעקש הילד והצביע על המג. 
"כן? אז מה הוא אומר?" אמרה מרים ולגמה מהקפה. היא ראתה שבוריס מביט בילד בריכוז. 
"הוא מבולבל," אמר קרנקי. 
"למה?" 
"הוא מקבל מסרים מוזרים מהמארח שלו. רגש חזק מאוד, או תערובת של רגשות. אהבה ותאווה וחרטה ותקווה, הכול מעורבב... הוא אף פעם לא חווה דבר כזה." 
"קרנקי!" 
מרים הסתירה צחוק מזועזע ובוריס נרתע, מסמיק כולו. 
"זה מספיק להיום," אמרה מרים. "לך שחק בחוץ." 
פניו של הילד אורו. "באמת? מותר לי?" 
"אל תתרחק מדי. תישאר איפה שאני יכולה לראות אותך." 
"אני תמיד יכול לראות אותך," אמר הילד ואז רץ החוצה בלי להסתכל לאחור. היא ראתה את ההד הקלוש של מעברו דרך אותו ים דיגיטלי המתקרא השיח, ואז הוא נעלם בתוך הרעש שבחוץ. 
מרים נאנחה. "ילדים," היא אמרה. 
"זה בסדר." בוריס חייך ונראה צעיר יותר, מה שהזכיר לה ימים אחרים, תקופה אחרת. "חשבתי עלייך, לעתים קרובות," הוא אמר. 
"בוריס, מה אתה עושה פה?" 
הוא משך בכתפיו. "אחרי טונג יון מצאתי עבודה ברפובליקות הגליל. בקליסטו. הם מוזרים שם, במערכת החיצונית. זה המראה של צדק בשמים, או ש... יש להם שם טכנולוגיות מוזרות, ולא הבנתי את הדתות שלהם. הם קרובים מדי למטען חורג ולעולם של דרקון... רחוקים מדי מהשמש." 
"בגלל זה חזרת?" היא אמרה וצחקה צחוק מופתע. "התגעגעת לשמש?" 
"התגעגעתי הביתה," הוא אמר. "מצאתי עבודה בפתח-לונה. היה מדהים לחזור, להיות קרוב כל-כך, לראות את זריחת הארץ בשמים... במערכת הפנימית הרגשתי כמו בבית. בסוף לקחתי חופשה ועכשיו אני כאן." הוא פרש את ידיו לצדדים. היא חשה במילים שלא נאמרו, בעצב נסתר; אבל היא לא הרגישה נוח לחטט. בוריס אמר, "התגעגעתי לגשם שיורד מעננים." 
"אבא שלך עדיין כאן," אמרה מרים. "אני רואה אותו לפעמים." 
בוריס חייך, אבל רשת הקמטוטים שבזוויות עיניו – הם לא היו שם קודם, חשבה לעצמה מרים, והדבר נגע פתאום ללבה – חשפה כאב ישן. "כן, הוא יצא לפנסיה," הוא אמר. 
היא זכרה אותו, איש סיני-רוסי גדול, שלבש שלד חיצוני יחד עם צוות של בנאים אחרים שטיפסו כמו עכבישים מתכתיים על קירותיו הבלתי גמורים של נמל החלל. זה היה די מרשים לראות אותם ככה, בגודל של חרקים שם למעלה, עם קרני השמש החוזרות מהמתכת המבהיקה, מפעילים את הצבתות שלהם שעקרו אבנים ממקומן והקימו קירות שנועדו להחזיק, כך נדמה, את העולם במקומו. 
היא ראתה אותו עכשיו, מדי פעם, יושב בבתי הקפה, משחק שש-בש, שותה קפה שחור מר באינסוף כוסות חרסינה עדינות, זורק את הקוביות שוב ושוב ושוב בצירופי מספרים החוזרים על עצמם, בצלו של הבניין העצום שהוא השתתף בבנייתו ושבסופו של דבר הפך אותו למיותר. 
"אתה מתכוון ללכת לבקר אותו?" היא שאלה. 
בוריס משך בכתפיו. "אולי. כן. אחר כך – " הוא לגם מהמשקה שלו ועיווה את פניו ואז חייך. "ערק," הוא אמר. "כבר שכחתי את הטעם." 
מרים חייכה גם היא. הם חייכו בלי סיבה או חרטה, ולעת עתה היה די בכך. 
הבר היה שקט. התמנונאי שכב בגיגית שלו, עיניו הבולבוסיות עצומות, שני עובדי התובלה פטפטו בקולות מהוסים בקצה החדר. איזובל ישבה ללא ניע, עדיין שקועה בווירטואליוּת. ואז היה קרנקי שוב לידם. היא לא ראתה אותו נכנס, אבל היה לו כישרון מיוחד, כמו לכל ילדי התחנה, דרך הן להופיע והן להיעלם. הוא ראה אותם מחייכים והתחיל לחייך גם הוא. 
מרים אחזה בידו. היא הייתה חמימה. 
"לא יכולנו לשחק," התלונן הילד. הייתה לו הילה מעל הראש, קשתות שנשברו בכדוריות המים שבשערו הקצר והקוצני. "עוד פעם התחיל לרדת גשם." הוא הביט בהם בחשדנות של ילד. "למה אתם מחייכים?" 
מרים הסתכלה על האיש הזה, בוריס, הזר הזה שהיה פעם מישהו שהמישהי שהיא הייתה אהבה פעם. 
"בטח סתם בגלל הגשם," היא אמרה.